על ציפורים ואנשים ןשבי ותעתועים | אידית פישר כץ
אוצרת: סופי ברזון מקאי
עיר קטנה נבטה מן הרצפה. מבני פרספקס נערמים והופכים לרקמה עדינה. בתוכם נמצאות דמויות אנושיות בגדלים שונים, לקסיקון של מה שאפשרי להיות כבני אדם, לבושות בגדים תחתונים. הן עסוקות בפעולות בעלות הגיון סמוי. נדמה שדחף כמוס מניע אותן לחיות כל אחת בתוך המרחב הזעיר שלה, עסוקות בפעולות יומיומית מובנות באופן חלקי. וכמו בעיר רגילה, בנות הלוויה שלנו, הדרורים, נמצאות בכל מקום. אנחנו שייכות וזרות לעיר הזו. את החוט המקשר נטווה בתוך עצמנו, הן הרי דומות לנו מאוד, הדמויות, רק קטנות כל כך.
הספרים והדרורים מאידך, בקנה מידה נח עבורנו.
ספרי עיון והגות שונים מפוזרים בעיר הקטנה. במקומות מסויימים הם מאפשרים לה לעמוד יציב. 'סוד לידתו של האדם' של ד"ר אלן פרנק גוטמכר, 'כפרים עבריים', 'הקוף העירום' של הזואולוג זדזמונד מוריס, 'הריון, לידה ותינוק בא לעולם' משנת 1976, 'אדם ועולם' של אנתרופולוגית התרבות מרגרט מיד. אנחנו מחזיקות ב- 4000 שנים של חומרים כתובים, סיפורים, תבניות ורעיונות, שמארגנים ומבארים את העולם, קליידוסקופ של המפעל האנושי הכביר לעיגון מקומנו באינסוף הגדול.
חלק מהספרים הצמיחו קוצים. על אחרים ציפורים מתגודדות, בוקעות מהן, מתות בתוכן. קוצים וציפורים התחברו בעבר באגדה קלטית עתיקה, על ה 'Thornbird', ציפור אגדית שחיה את חייה בחיפוש אחר עץ שיטה. כשתמצא עץ, היא תשפד את גופה על הקוץ הארוך והחד ביותר שצומח מענפיו הדוקרים. במותה היא תשיר את השיר היפה ביותר שנשמע, והארץ כולה תשקוט עבורה. בגרסה אחרת, זו חוחית ששולפת קוץ מכתרו של ישו, ודמו צובע אותה באדום.
הדרור היא הקנרית במכרה-הפחם של תודעת המין האנושי כולו. ציפורי שיר קטנות ועדינות, נוכחותן היא סימן לחיוניות של רקמת החיים שלנו. הדרורים הן ציפורים סיננתרופיות1, מסוגי החיות שחיות בקרבתנו והתפתחנו יחד כמינים שותפים. הימצאותן מחזיקה ומנחמת במידה כזו שהענקנו לה את השם- "דרור הבית". הן תזכורת רכה להשתייכותנו למארג פועם ונשגב מאיתנו. מפגש יומיומי חוּם וצנוע, עם ההתרחשויות המקבילות שרוחשות סביבנו בכל עת. הסדר העלום שממשיך להניע את העולם לא נפגם, אלו רק אנחנו שכושלים כואבים בתוכו.
בביקורנו בספרייה של קיבוץ בארי כשעוד עמדה בשלמותה, האמנית לקחה את 'החשיבה' בהוצאת LIFE מערימת ספרים ענקית שהוצאו מהספרייה, באחד ממהלכי הסינון התקופתיים שאנחנו עושות במחסן המורשת והידע שלנו. בין ספרים מכוסי אבק ומקוטלגים באדיקות, השנים דוחקות את רוב סוגי הספרים אל זרועות פח האשפה של ההיסטוריה של הרעיונות. גם מה שנחווה על ידינו היום כאמת, הזמן יערום בארגז קרטון קרוע. לעת ההיא זו הייתה רק מחשבה טורדת מנוחה. היא הוחלפה במה שקרה מעט מאוחר יותר, כשהוילון המכסה על המציאות הוסט באחת, ואור מסנוור חשף את קווי המתאר של סורגים שקופים מרצדים. בין אם בכח חיצוני או בתכונה מולדת, לעתים דברים נראים לפתע צלולים בכֻּלִּיּוּתם, ואי אפשר לדעת כבר דבר.
חורים פעורים בקירות הספרייה. הם בגודל נח עבור ציפורי דרור שמקננות שם, מוגנות על ידי שיחי הרדוף ורודים. מהר מאוד יהיה דור של ציפורים שלא יזכור איך הגיעו החורים לשם.
(יהיה יום שגם האנשים לא יזכרו).
ציפור דרור קשורה ברגלה ל'מעבר לחירות ולכבוד', של הפסיכולוג ב.פ סקינר. הדרור הקטנה הלקוחה היישר מהציור 'החוחית'2 של פאבריציוס, מנהלת משא ומתן על חופש. במאבק על נפש האדם, הידע ששואף לשחרור מסבל הניכור והבדידות הקיומית, מאימת הכאוס, הופך לשבי. השמיים הם גם השתקפות בזגוגית הבוגדנית שמתרסקות לתוכה, והמשמעות של ניתוק החבל העדין הקשור כעת לרגלנו, החבל שמחבר אותנו לעולם לא מושלם, נותרת בלא מענה.
__________________________________________
1 סיננתרופי: מלווי אדם. חיות או צמחים הגרים בקרבת האדם ונהנות מקיומו ומבתי הגידול המלאכותיים שאנשים יוצרים סביב עצמם.
2 החוחית The Goldfinch , 24*34 ס"מ, קרל פבריציוס ( 1622-1654). פבריציוס נהרג באסון בדלפט ב-16.10.1652 כשהתפוצץ מחסן עמוס אבק שריפה. נהרגו באסון 1200 איש ואישה ורבע מבתי העיר נחרבו, יחד עם ביתו של האמן והסטודיו שלו.
