fbpx

זיוה ילין | הליכה חוזרת

שיחה עם עבודותיה של זיוה ילין

אדום.

שחור.

נוזל.

נופי הקיבוץ של פעם, צריפים נמוכים, שבילים מתפתלים.

עצים.

עירומים, שופעים.

ממטרה בודדה, חביות. ואף אדם.

האדום מונח ראשון על הבד. ילין הגיעה אליו בטעות כדרכם של הדברים, ונשאר ונָבַט. מה הוא האדום אותו היא מניחה ראשון? הצבע, מעבר לפרשנויות שאפשר לייחס לו בתרבות האנושית. מה הוא כאן האדום? הוא ציור בפני עצמו. הוא ממלא. הוא דחף. לאחריו אפשר לנשום ולהתפנות למלאכת הציור הארוכה והדייקנית באופן בלתי מתפשר. האדום הוא השכבה הראשונה של נפשה כמעט. קדם המודע, הבסיס לדברים שאפשר לעוררם מדעת. על בסיסו יונח הזיכרון. ביד עדינה ורגישה לכל ניואנס של אור ושל צורה היא משלבת תמונות מהארכיון של בארי ומהארכיון המשפחתי. הן משתלבות זו בזו באופן מחושב ומוקפד והנוף, דמיוני. שברים של רגעים מאוחים מחדש. כמו הזיכרון כנראה.

בארי היא זו של פעם. זו שמי שלא היה שם לא ידע לעולם. קיבוץ על שנותיו הראשונות, שנים של הלינה המשותפת, הנודעת לשמצה, זו שעליה נכתבו ספרים ומחקרים, זו שהייתה חלום ושברו, של חברה ואידיאל והשתנות וקדמה. אבל לא על הלינה המשותפת מדובר כאן. אך אלו השנים. השנים של ילדותה שעוצבו בדמות הצריפים הארעיים וחברת הילדים ומשפחתה הגרעינית. עצים ושבילים קטנים, והבתים נמוכים, חורשות ברֵיחַ מחטי אורן ושְׂרָף. אלו נמצאים עדיין כאן היום למרות ההשתנות המואצת והבנייה.

רב הנסתר על הגלוי בציוריה. הגלוי, הוא התפאורה של הנוף שנפרשת דרך עיניה. של מי העיניים? של זיוה הקטנה? "הבובה זיוה"? אמנם נופי ילדות הם אך העיניים בוגרות. אלו עיניה שמביטות, אפשר להרגיש. והאדום, שיכול להיות סוער וטעון, מצטבר כשהעיניים עוברות מתמונה לתמונה, להַס שנופל. כזה שנופל לאט ומדביק את כולם, לתוך דממה מלאת יראת כבוד. השמיים קודרים של חורף והציורים עמוסים. והנסתר, נסתר. בין העצים, בתוככי הבתים, עם הדלתות הסגורות והחלונות המוגפים. הם שומרי סוד. בציור עצמו, הסוד הנגלה בבתים, הוא הצבע האדום של הבסיס. זוהר כמעט וחשוף לעיני כל.

מעל היא מוהלת זפת קרה ונותנת לה לנזול ולקלקל, כחתירה נגד הדיוק של היד שלה עצמה. זהו אקט סימבולי מעבר לציור. התרסה כמעט כנגד הצורך לצייר בתוך הקווים, מאמצת את חוסר השליטה ואת האסתטיקה של הפרוע והמורד. ילין מציירת ציור סנדוויץ'. האדום בבסיס, עליו הקיבוץ, ומעל- ההרס המכוון. והנזילה והבסיס האדום כמעט חד הם. אלו הרבדים הלא צפויים, הדחפים הפראיים, הלא מבויתים, העוצמתיים. במבט נוסף גם הנופים נראים פרועים. השמיים קודרים והציור גדוש, ארץ של זיכרון ותעתוע, אמיתית באופן חלקי. עמוקה עד מאוד. עמוקה ורחוקה. מאותו מקום יצרי נוזלת הזפת המהולה בטרפנטין. דיפוזית, נמהלת בציור ומוחקת את השכבה של הדבר ש"כך היה", בדמות העולם אליו נולדה.

הגוון משתנה, נפרדת מהשחור, מהאדום לא נפרדת. איך תיפרד מעצמה? ובאדום היא מציירת את דמות אביה. לא אביה מנעוריו, זה מילדותה, אביה בסוף שנות חייו הארוכות, אביה ממנו נאלצה להיפרד ויחד איתו מפרק של עצמה. יש משהו מאיתנו שנשמר רק אצל הורינו, שנותינו הראשונות שאנחנו לא זוכרים, להיות ילדה של איש. הבת של מישהו. דרך הציור היא נפרדת ממנו, וגם את הזיכרון של הפרידה היא מעבדת לתוך עצמה.

אבל הרקע כבר צהוב. יש תרבויות בהן צהוב הוא של אבל. הצהוב כאן. מה הוא הצהוב הזה. הוא מקל קצת, הגוון הבהיר יותר. קל משקל יותר ויכול לשאת עליו רגשית וגם מבחינה צבעונית את כובד כאב הלב שיושב עליו. שלא נשקע. תווי פניו מצוירים בקפידה כל כך, האהבה ניבטת מכל ריבוע קטן בחולצת הפלנל, שמרגישה כל-כך רכה. איך זה מרגיש לצייר את תווי פניו של אדם קרוב כל כך שאיננו עוד?

החוויה אולי מתפרקת לשלבים קטנים שאפשר להכיל. כל פעם נשימה. ריבוע ועוד ריבוע של חולצה. משיכת מכחול אחת לשנייה. צעד צעד ויום ליום. כמו החיים וההתגברות על אובדן. הציור קטוע באמצעו, חושף את הבשר החי של הקנבס. זהו הציור היחיד שכך ציירה. והרקע ממשיך כמו דף שעוד לא נכתב עליו דבר. אולי לא צריך להגיד דבר, רק להיות לרגע אחד. לנשום לתוך הצהוב ומהצהוב. לפעמים באמת אין עוד מה להגיד רק להיות.

בציור נוסף אמה מניחה את ידיה על כתפי אביה. מבטו רכון. עיניו עצומות. פניו עייפות. אמה מגינה ושומרת, מנחמת בידיה. הרגש בציור רך ומחלחל. זהו ציור שיש בו הבנה של סוף, של שבירות.

ולאן היא הולכת ולאן היא חוזרת? מה שבטוח הוא שיש תנועה של נפש. תנועה בתוך הזמן, אחורה למה שהיה פעם, תהליכי עיבוד והפנמה, למידה והבשלה וצמיחה. הולכת וחוזרת לעצמה.

סופי ברזון מקאי, אוקטובר 2019

זיוה ילין | הליכה חוזרת
אוצרת:
סופי ברזון מקאי
פתיחה:
18/10/2019
נעילה:
16/11/2019

קטלוג

דימויים נוספים מהתערוכה