מאז ילדותו מוקף חיים מאור בנשים צעירות ומבוגרות, החל בשלוש אחיותיו הצעירות ממנו, אימו וסבתו, דרך הסטודנטיות הרבות שלמדו אמנות לצידו ותלמידותיו. הוא מרגיש נוח יותר בחברת נשים ולרוב משמש להן כאח או כאוזן קשבת לסיפוריהן ומצוקותיהן. בתחילה שמשה לו אשתו תרצה כדוגמנית לצד סטודנטיות וחברי וחברות קיבוץ. בשנת 1986 הכיר את סוזנה, מתנדבת בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שהגיעה מגרמניה ובמשפחתה היה רקע נאצי. הקשר איתה שימש מקור השראה לשלוש תערוכות חשובות שהוצגו בישראל ובחו"ל. סוזנה הייתה 'דוגמנית הבית' אבל גם ידידה שעברה איתו מסלול של בדיקה משותפת של עולמם של בני הדור השני לשואה. מזה כשלושים שנה, נורה סטנשו, אמנית שלמדה אצלו במסגרת מפגשי אמנים מאשקלון, משמשת כדוגמנית הבלעדית שלו. הקשר עימה הורחב והיא סייעה לו במחקריו ברומניה ובאצירת תערוכות בארץ ובחו"ל עם האמן הרומני דומיטרו פופ טינקו ז"ל. אישיותה של נורה מגוונת והיא נעה בין דימוי האישה הנאה והמפתה לבין דימוי גברי. הנזילות המגדרית והתלבושות השונות שהיא מחליפה מאפשרים לו להשתמש בדמותה ליצירת זהויות שונות שחורגות מזהותה המקורית.
סדרת הציורים של נשים ניצבות, מלפנים או מן הגב, החלה בציור של אישה ממוצא אתיופי שעמדה בגבה אליו בתחנת רכבת. דגם שמלתה ריתק אותו. בהמשך צילם גם את נורה בחוף הים באשקלון מדגמנת כאשת לוט שהפכה לנציב מלח. כך נוצרה סדרת הניצבות שמציגה דמויות של נשים עוצמתיות ובתוך כך גם מעלה את מבטו של האמן, הגבר, הצופה, הנישא בהערצה אל מול הדוגמנית, האישה הניצבת למולו בשלל שמלותיה המדוגמות.
בעבודותיו של מאור מן השנים האחרונות נוכחת צבעוניות, אורנמנטיקה וסגנון ציורי עשיר ופרטני, שלא היה בציוריו הקודמים. הנשים ספציפיות מאוד וגם המיקום שלהן אל מול הנוף. הפורמט המאורך, האופן בו ניצבות הנשים על רקע הנופים והאופן בו העבודות מוצבות בשורה זו לצד זו, כל אלו מאפיינים את התערוכה החדשה בגלריית בארי בבית רומנו.
מצע ציוריו של חיים מאור הוא עוד איפיון בולט בעבודותיו. מאור מעדיף את הציור על מצעי עץ מאשר על בדים. לטענתו הוא לא אוהב את הגמישות של הבד ומעדיף את יציבותו וקשיחותו של משטח העץ, אך יש פה יותר מכך. כבר משנות ה-80 השתמש מאור בלוחות עץ כמצע לדיוקנאות שלו ושל אחרים ("פני הגזע ופני הזיכרון" 1988, "הספרייה האסורה" 1994, ועוד) מצע העץ שלו מתכתב ומהדהד את הדיוקנאות על גבי ארונות הקבורה בפאיום שבמצריים והוא משמש אותו גם כטקסטורה ראשונית, underpainting , כמו ביצירותיו המוקדמות של מקס ארנסט הסוריאליסט. טקסטורת העץ כמעורר החזותי, המאפשר לזיכרונות עבר מודחקים לצוף, להגיח מתוך העץ. "אין כלוח העץ, על בהרותיו וכתמיו, להנכחת כתמי הזמן, להעלאתם באוב של רוחות רפאים, של עבר רדוף… על פי האנלוגיה הפרוידיאנית, פני העץ כמוהם כאותו מחסום שבין הקדם-מודע למודע, שעליו מתרחשת דרמה זו של שיחזור הזיכרון." (פרופ' חיים פינקלשטיין מתוך הקטלוג "הם אני" 2011). בצורה סמויה מתכתבות העבודות גם עם ציורים על עץ הנהוגים באזורים הלא עירוניים של אירופה: על גבי קירותיהם של בתי כפר, באיקונות כנסייתיות, בתקרות עץ בבתי הכנסת במזרח אירופה, ועוד. במקומות בהם העצים נמצאים בשפע, הפכו העצים למצע זמין לציור, גולפו, צוירו וטופלו זה מאות שנים. אבל פה, בארץ, בציור העכשווי, זו לא בחירה שגרתית והיא מעידה יותר מכל על ההתכתבות של מאור עם מסורות העבר ועם שאלות של זהות אישית וקולקטיבית.
את הנשים הניצבות מלוות פתקיות ממו מצוירות, שנוספו לציוריו של מאור בשנים האחרונות. הממו היא פתקית נייר צבעונית ובגבה פס דביק, אשר משמשת כנייר לכתיבת מידע קצר, בדרך כלל תזכורת כלשהי המתייחסת לאובייקט שעליו היא מודבקת. המילה 'ממו' (Memo) הינה קיצור של המילה 'ממורנדום' (Memorandum), שפירושה מסמך או תיעוד כתוב של חוזה או הסכמה כלשהי ומגולמת בה גם המילה זיכרון באנגלית (Memory). "ה'ממו' בא מתוך המודעות לשכחה הגוברת עם הזקנה, החשש מאובדן הזיכרונות והפחד לאבד את זהותנו, שמהווים מניע ביצירותיו של האמן חיים מאור. אי אפשר להתעלם מה'ממו'. ה'ממו' מסתיר חלק מן הציור והתזכורת שבו טורדת את המנוחה עד שתטופל. ה'ממו' הופך להרהור טורדני ונוצר מתח בינו לבין הציור תחתיו, מתח בין תיאור הזיכרון הסובייקטיבי של האמן לבין ההתרחשות האובייקטיבית." (שירה מושקין 2015)
