טליה ישראלי | וכל הציורים לא יכסו

טליה ישראלי פותחת את שנת 2023 בגלריה בבארי בתערוכתה 'וכל הציורים לא יכסו', שהיא המשך לתערוכה 'הארץ הזאת שפקעה מן השמיים', שהציגה בגלריה מאיה בנובמבר האחרון. היא ממשיכה בעיסוקה בנוף הישראלי, שהיא שואבת ממקורות היסטוריים. ישראלי אוספת רפרודוקציות ישנות מתוך מדריכי מקומות כמו "כל מקום ואתר", טרום עידן האינטרנט, שהודפסו בשחור על גבי נייר שהצהיב מיושן, מדריכי טיולים ל"ידיעת הארץ" והכרת הארץ. ספרים אלו נמצאו על המדף בכל בית ישראלי, כשתרבות הטיולים חפפה את המושג הציוני של אהבת הארץ, ידיעת הארץ 'באמצעות הרגליים' וכיבוש הארץ.

המקומות המצוירים אינם ייצוג של מקום קונקרטי. הושמטו מהם הפרטים והם הופכים לכל מקום, למושג של נוף מושטח ומודפס ובמקרה של ישראלי מרוסס. הטכניקה הייחודית שהיא פיתחה כרוכה בעבודה מפרכת וידנית של העתקה של חלקים מהרפרודוקציה, רישום בעפרון, מעליו בניית הציור מיחידות טונאליות נפרדות וריסוס בספריי, וכך שכבה על גבי שכבה. נוצר דימוי נופי, הרים, דרכים, אגמים, צמחייה ומבנים, שטוח ומסוגנן כתפאורה, כששיטת הריסוס בין היחידות משאירה פס של הילה בין המשטחים המרוססים, מהם מבצבץ המצע, שמסגיר את הטכניקה הלואו-טקית, המרובדת, הידנית. ודווקא זה מה שמעניק משמעות לעבודות.

המצעים עליהם עובדת טליה ישראלי הם לוחות עץ שנאספו, ולעיתים היא עובדת גם ישירות על הקיר בגלריה. מצעי העץ הישן, המשומש, חוברים לנוף, לרפרודוקציה ולספר שדפיו מצהיבים. השימוש בספריי התעשייתי, המשטיח, עם הטקסטורות המקריות שהוא מייצר, שקשה לדעת לשלוט בהן, מביא שפה ציורית חדשה. הנופים האנונימיים הופכים למעין סילואטות של עצמם, וככל שהם יותר ספציפיים כך הם זרים ומרוחקים יותר.  השימוש בספריי מייתר את המגע האישי של האמנית, את סגנון הנחת הצבע, את הווירטואוזיות הציורית, ונוצר אופי גרפי יותר, מרוחק, כמעט סכמתי, ויחד עם זה קסום, חסר זמן ונוגע ללב, אולי בשל כך שהוא מזכיר איורים נושנים מזמן אחר. פעולת הריסוס על גבי הקיר שקדמה לה הכנת מגזרות מקרטון, יוצרת משטחים שיש בהם אחידות, היא חסרת פרספקטיבה, תפאורתית. הנוף המושטח הוא מקום חסר זמן ועלילה, נעדר דמויות שינועו בו, דומם וקפוא. היא מסתפקת במקום, שהוא גם 'כל מקום', ומוותרת על הסיפור האישי, ועל הספציפיות ונעה בין פיגורטיביות להפשטה, מסתפקת במונוכרום השחור-לבן-אפור שלעיתים מבצבצים בו הכחול והוורוד. הספריי זוכר את המגזרת שהוא עבר דרכה, את הקולאז' הציורי, ולמרות התוצאה השטוחה הוא מהדהד בה.

במרכז חלל הגלריה בבארי ניצבת נישה, בתוכה ציירה טליה ישראלי בספריי ישירות על הקיר, עבודה שתוכננה במיוחד לחלל. גם בעוד שני קירות יצרה ציורי ספריי קטנים ישירות על קיר הגלריה. היופי של ציורי הקיר הוא בחומריות של הקיר, בטקסטורה הנוצרת עליו, בלבן הנקי שמבצבץ בין חלקיו, שיש לו אופי שונה מהמצע של לוחות העץ. ציורי הקיר אינם חדשים לה. בלימודיה בבצלאל יצרה כאלו וכעת היא חוזרת אל הקיר שוב. נוצרים יחסים עדינים בחלל בין ציורי העץ לבין ציורי הקיר, בין האובייקט הבולט מעט למשטח הבסיסי חסר המסגרת שכאילו מבצבץ וצף מתוך הטיח.

בתערוכתה עוסקת טליה ישראלי באזכורים של הנוף הישראלי, מבעד לז'אנר מדריכי הטיולים. היא עוסקת בשאלות ציוריות, כשהציור מתחזה לרפרודוקציה מודפסת ישנה, ומצליחה לקחת אותנו איתה לתוך עולם אחר שכבר שכחנו.

אוצרת:
ד"ר זיוה ילין
פתיחה:
14/01/2023
נעילה:
11/02/2023

דימויים נוספים מהתערוכה