שיר ערש לעיניים | יעל חובב
אוצרת: סופי ברזון מקאי
שכבות דקות של צבעי שמן על בד, נערמות עד לצורת סלון בית, ושתי דמויות אנושיות בתוכו. הקנבס מכוסה סדין צבעים חולמניים, פָּלֵטָה של שקיעה על מי-ים רחוק, או זריחה על חולות מדבריים. דמות רופא-גבר מניחה סטטוסקופ על חזה של אישה עירומה, גופה נובט מתוך הכחול העמוק של הספה. שניהם נטולי תווי פנים, אך כפות רגליהם מתוארות במלואן, כאילו לא סיימו עדיין להצמיח ממשות עד הקודקוד. בציור אחר, גבר ואישה בסלון של בית. ההתרחשות קורית, בבירור, בישראל. פסי האריחים ברצפה, סורגי החלון וצמח המוֹנְסְטֵרָה, נפגשים רק בבית אחד, במדינה אחת בחלון זמן אחד. דמות גבר מותח קשת עם חץ משיבולת שועל, והילדים הפוטנציאליים כבר הושלכו על גב האישה, הכורעת כמו קפיץ דרוך. זיכרון צחוק משחק ילדים תמים גדל באדוות רחבות, ההתבגרות אל תוך סיפור של יחסים בתוך הבית, ומחוצה לו, גבר – אישה – עולם. הסיפור הראשוני שלנו. הגבר והאישה נראים כמו שני גופים שעוד לא החליטו אם ברצונם להיות חלק מהעולם, ואז יידרשו להכרעת המפגש, על יופיו הפוצע וגסותו המענגת.
שרשרת מחשבות עמומות מתחילה להתגלגל. הגנה והמחיר שאנחנו משלמות עבורה, המאבק הסמוי והתשוקה שיש בהפעלת כח או התמסרות, חרדה ושחרור מלופפים יחד, אינטימיות והצדדים השונים שלה, אבל המילה 'צדדים' מרגישה פתאום מוחלטת מדיי. שמא מדובר בדבר אחר? אך נדמה לי שהכוריאוגרפיה בין הדמויות מתפענחת, וכתם האור הכתום הבוקע דרך התריסים, מסיח דעתי. מניח ספק, האם הדבר עליו מתבוננת חובב מתחולל למעשה ב'חוץ'. נדמה לי שמשהו הוא איפשהו, ומיד דברים נמצאים במקום אחר לגמרי. האור העז הזה, מתגלגל בין העבודות ומשנה את פניו, אבל עוד נשוב אליו. ניתן כבר כעת לבסס מערכת שרויה בשיווי משקל: גבר-אישה-בית, הצורך למצוא את המידה הנכונה, וכן הקושי לאחוז באופן מלא, כיסודות עליהם חובב מניחה שכבה אחר שכבה של צבע.
המפגש בתוך הסצנה הביתית, מתרחש בלב בית מוכר. זִכָּרוֹן בית ילדותה בהרי ירושלים, ביתה שצויר מתוך תמונה משפחתית, או זה הנוכחי בתל-אביב. בכולם מופיע יסוד מקומי מזוהה: שקע חשמל או כבל מפצל, תריס חלון, נעלי ספורט עם שרוכים, צמח בית, שמצביעים על 'הבית' כמקרה פרטי של חוקיות אוניברסלית. בעזרתם, היא פורשת רשת מתוחכמת, כדי ללכוד דברים חמקמקים שבורחים במגע, או במבט ישיר לכיוונם. העולם מסרב להתגלות, אך חובב מתעקשת להחזיק בו בכל זאת. עדינותו השקופה מוסתרת ביום-יום, תחת אריחי בית, תשלומי ארנונה, עמלות בנקים, לוחות זמנים של רכבות ופרסומות של חומרי ניקוי. אך יש בו תובנה חודרת לגבי טבעו של העולם, וגם לגבי מקומנו בתוכו.
חובב מתארת מגדל קלפים של אנרגיות שמחזיקות את העולם עומד יציב, בזכות הנחה נכונה של איזוני משקל ובלמים. גם הציור מורכב מערכות השרויות בשיווי משקל. במשיכת המכחול הקטן מאוד עמו היא עובדת, מתוארת מערכת יחסים הדוקה בין דבר והיפוכו. ציור מוחזק מאפשר שחרור רגשי, אזורים משוחררים מעוררים חרדה. מערכת היחסים הזו בין שחרור ושליטה, מצביעה על הימצאותו של קשר גורדי, שכופה על דברים להימצא אך ורק בנוכחות היפוכם. "דרך השער הלא ידוע, הזכור, כאשר אחרון שרידי-ארץ נותר לגלות, הוא אשר היה בראשית" כמאמר ת.ס אליוט *. הלך-הרוח הזה נוכח בשיטות עבודה של ציור וכיסוי בשכבות, של ציורים שלמים שנעשו על גבי ציורים אחרים, כמו גם השארת מרחבים פרומים לצד הדוקים מאוד, חללים שאור בוקע דרכם. זה מתורגם גם לדמויות הנשיות והגבריות המאכלסות חדרי בית מוכרים, וליחסים הלא פתורים ביניהן. מבקשות קשר ונרתעות, נחשפות ומתכסות במקומות הלא נכונים, ולבסוף מובלות לבדן אל תוך משקל חייהן עם פתרונות מגוונים אל מול האבסורד הנשרך של החיים.
חובב מתחפרת בפרדוקסים, מובלת על ידי יסוד ספקני בו כל המצבים מזוהים כאמת, ולכן בהכרח גם שגויים כשהם עומדים לבדם. מצופים על דמות ישנה מזכירים כי חלומות הם גם סיוטים, למרות השפה שמפרידה ביניהם באופן מלאכותי. בעולם הפנימי, לעתים רבות מדיי קשה לזהות מה הוא מה, ודבר מה נותר נעול בפנינו, ואין גישה אליו. הדמויות הופכות לאסטרונאוטיות בתוך חללית-אם, אוחזות צִפָּה, מצופים, ציפית, משייטות במרחב לא ארצי כלשהו. "זה המתבונן החוצה חולם, זה המתבונן פנימה מתעורר" כתב קרל יונג במכתב קצר משנת 1916, ודחק לדחיית המבט על העולם החיצוני לטובת מסע אינטרוספקטיבי שיאפשר גיבוש זהות. המבט המצטלל פנימה, הוא דרך שנלך בה לבד. בניין אידיאולוגי קורס כמו זה הנמצא מחוץ למפתן הבית (ולעיתים זה הבית הבוער על יושביו) בישראל של 2024, דוחק בעל כורחנו את המבט פנימה, אל זרועות עולם בו אין מלבדנו מי שתארגן אותו מחדש.
שרשרת המחשבות שהתחילה בשיבולת שועל, עוברת דרך לצייר אור, לצייר כוכב, אור הופך כוכב, מנורה בבית הופכת שמש. אור כתום-אדום מאיר את החוץ ואחר כך את הפנים, אבל בכל מקרה אנחנו לא מצליחות לפגוש אותו והוא נותר 'שם', בכל מקום שהוא אינו 'פה'. האור עובר גלגולי גוון, צורה ומשמעות. אני רואה בו משא ומתן לגבי חיים, תנועה וזרימה. כוכב צפון פנימי בדינמיקה של התחדשות- צמצום האינסוף, פינוי החלל, התגבשות הצורה ופירוקה. עולם הולך ונבנה, והולך וקורס בו זמנית, קורס והולך.
_____
* ת.ס אליוט, ליטל גידינג, מתוך ארבעה קוורטטים, מאנגלית: יפה וולפמן
