להלי פרילינג, אמנית צעירה בוגרת בצלאל שהציגה תערוכות רבות בארץ וזכתה בפרס האמן הצעיר לשנת 2015 ובמענקים ממפעל הפיס, בונה מיצב מיוחד לחלל הגלריה בבארי. פרילינג עובדת בתוך החלל ומייצרת בו סביבת בית הרוס, נטוש, ומסויט. בין הרהיטים השבורים היא שותלת צמחיה חיה שמייצרת נראות של מיני ג’ונגל, פראי ומוזנח. מעל כל אלו מתפרשת רשת קורים ענקית וצבעונית, עשויה מחומרים סינטטיים ומלאכותיים. רשת הקורים מקרינה אורות פסיכדליים מעל הכאוס. החלל יוצר תחושת קלסטרופוביה, אי נוחות, אך בו בזמן מפתה בעקבות קורי העכביש המתפקדים כקשת גדולה מוליכת אור ומנצנצת.
האסתטיקה בה עוסקת להלי פרילינג נעה בין המלוכלך והכאוטי לנוצץ והמפתה, יוצרת מתח בין המלאכותי לאורגני, בין המציאותי למדמה-מציאות ובין המאיים למפתה. תערוכה שמנסה ליצור הרמוניה מתוך הצבה קונטרסטית ומנוגדת. הקורים הדקים והשקופים, החוזרים בעבודתה של האמנית, נדמים כסוג של מערך רישומי שיצא מגבולות הדף, הפך לתלת ממד והשתלט על החלל. הם יוצרים תנועה בחלל, כשהתאורה המוקרנת עליהם משחקת בהם, והם הופכים בוהקים ומנצנצים, כמו “אבק כוכבים” על כנפי פיות. התאורה בונה את המציאות, והאתגר הגדול, לדידה של האמנית, הוא “לאלף” אותה, להביאה לתחושה המתבקשת.
המיצב כולו ממלא את מרכז החלל, בנוי מחלקי רהיטים ואובייקטים שלוקטו בחצר הקיבוץ, מתוך סיוריה של האמנית במקום. להלי פרילינג מוקסמת מהנוף העזוב, הנטוש, הפראי והמסתורי. היא יוצרת מיצב שמחקה מקום פראי שכזה, מתחזה לחוץ, לאזור שוליים בלתי מתורבת. חוויית הצפייה היא בו זמנית של היקסמות ושל דחייה. האתר שנבנה במרכז החלל מזמין להיכנס אליו, להתיישב בספות
המרופטות שמאזכרות “זולה”, להתרווח בין הרהיטים לצמחיה הפראית, אך מאידך סגור לכניסה, חסום בפני הצופה. היא יוצרת פיתוי, סצנה רומנטית, אך מאיימת, מזוהמת, מסוכנת, עם שברי זכוכיות וענפים שסוגרים עליה. להלי פרילינג יוצרת קפסולה של זמן ומקום, מפתה אך בלתי נגישה, שנסוכה עליה האסתטיקה הרומנטית של הנטוש, העזוב, הפרוע והמאיים, זה שהוא סטייה מהתקן הנורמטיבי, התרבותי והבטוח.
