fbpx

נדין בר נוי | באור אחר

נדין בר-נוי היא אמנית רב-תחומית, מנחה ויוצרת בתחום הפיסול, הציור, הצילום והווידאו וטכניקות ייחודיות שפיתחה, המשלבות נייר, יריעות פולימר וגופי תאורה. בשנת 2009 חזרה לגור בבית ילדותה בשדרות, בו היא יוצרת, מנחה סדנאות וממשיכה לעבד את גינת אביהּ.

בעשור האחרון ניהלה שיחות מדומות עם אימהּ תוך עיון באלבום המשפחתי, אלה הובילו את יצירתה למחוזות חדשים והעמידו במרכזה נושאים מטרידים. אחד מהם  הוא  חווית הפרידה המטלטלת מאימהּ.

תערוכתה בגלריה בבארי עוסקת בתרבות שהתפוגגה, בקהילת מהגרים, שנאלצה לוותר על שורשיהּ התרבותיים ולאמץ תבניות מקובלות, שנתפסו כנכונות, בעיני הסביבה החדשה. כך וויתר דור ההורים  על תרבותו ונמנע מלהנחיל אותה לדור ההמשך. הם  צפנו אותה בליבם, תוך שהם מקפידים לעטות את המסכות הנכונות, כדי לרַצות ולמלא אחר ציפיות החברה.

הדימוי החוזר בתערוכה הוא האריח האוריינטלי, השב ומופיע ביצירות ומייצג את הכמיהה לתרבות שאבדה. התרבות  שנותרו ממנה רק שרידים: רצפת חלל שהתרוקן מתכניו, ופס-קול שהיה ארוז כל השנים.

רצפת האריחים האוריינטליים המוארים, שנוצרו בקנה מידה גדול, מייצגת את החיים שהוריה של נדין, ממקימי העיר שדרות, הותירו מאחור; השפה הערבית המוגרבית המלטפת, הסיפורים, השירים, הלבוש, הכלים, הטקסים, הזיכרונות, ואמרות הכנף.

דימוי הארנב, המוסווה בתוך דגם האריחים, מלווה את נדין בעשור האחרון, מחליף כובעים; כשהוא מייצג את פרמטר הזמן במופעיו השונים, כמו הארנב של אליסה בארץ הפלאות, ולפרקים, את ארנב המעבדה – מושא הניסויים, הניצב בקו הקדמי של עוטף עזה, ככלי משחק בידי פוליטיקאים ואנשי שררה, כמטרה חיה, נשאב לריקוד רפטטיבי מסחרר לצלילי שריקות הטילים.

בסדרת העבודות המוארות מתוך האלבום המשפחתי מספר תמונות המייצגות דמויות או צמתים חשובים בחייהּ: יושבת על כיסא בגינה, החמישייה – תמונה מפנימיית הדסים בה התחנכה עם חברותיה, בובה אורלי – תמונה עם אחותה בחצר הבית, ותמונה של אביה, אדון אזולאי – איש מיוחד, שנהג להגיע לעבודתו במספרה רכוב על אופניו, בחליפה שנתפרה לפי מידותיו, חולצה מכופתרת, עניבה צבעונית – ולראשו כובע לבד אפור עטור סרט סאטן. ממש כפי שנהג להתלבש בקזבלנקה. שריד תרבות שהצליח לשמר כל ימיו. בתמונה נוספת מופיעה דמותה של מאמא אישתיר (אסתר) שהייתה סבתא מיוחדת במינה, דמות משמעותית שלוותה את נדין בילדותה, ששמרה עליה כשהוריהּ היו עסוקים לפרנסתם, וממנה למדה את השפה המרוקאית (הערבית המוגרבית). בתמונה נוספת, רצפה זה בית, -מופיע שטיח ביתי, שמתכתב עם האורנמנטיקה של האריחים האורינטליים. בנישה מוצג הציור הפחון, שם ניצבים הוריה של נדין איתה, בת שנה, על רקע הפחון בו גרה המשפחה, עד שנבנה בית הקבע.

על קיר נוסף מוצבות שלוש עבודות, פורטרטים עצמיים, הלקוחים מתוך הסדרה 'מטשטשת', בהם נראית האמנית צבועה בלבן ובשחור. היא צובעת את גופה ובגדיה כמו מתכסה במסכה, או מתנקה ממנה. פעולה המייצגת את ההקרבה של המהגר הזר והוויתור שהוא עושה על חלקים בזהותו. הוא נכון להסתיר את זהותו האמיתית, את מהותו העמוקה ביותר ואת התרבות שהתחנך עליה, על מנת להיטמע.

בפינת הגלריה ניצבות מזוודות. מהאחת בוקעת מוסיקה מרוקאית, שכמעט לא נשמעה בבית, מהחשש לשמור על מורשת לא מקובלת, לא ישראלית. שירים שחודשו על ידי נטע אלקיים, מירי מסיקה ואבי גוסטו. מזוודה נוספת עומדת שבורה, כל תכולתה היקרה נשפכה והתפזרה, ורק דגם הרצפה האוריינטלי דבק בה.

נדין משתמשת בטכניקות מגוונות ביצירתה, שאת רובן היא ממציאה בעצמה, מלאכת מחשבת. שכבות של חיתוכי נייר עדינים, יוצרות עבודות מרהיבות, כשהאור האחורי עובר בהן ויוצר גווני חומים ואפורים על פי ריבוד הנייר. עבודה עמלנית, דקדקנית וסיזיפית של ציור, חיתוך, הדבקה ותפירה, בניית מסגרות וקופסאות אור. אפילו החלון בגלריה מואר ונראה כעבודה נוספת פרי יצירתה. המסורת העמלנית, תבונת כפיה, הועברה אליה מאמהּ, שהייתה תופרת סלונית מנוסה ומוכשרת ומאביה שהיה הספר הראשון בשדרות.

התערוכה מביאה אור אחר, התבוננות מוארת ומוערת לאחור, לעבר ולתרבות המשפחתית של האמנית, תרבות עשירה שנקטעה באיבה ולא הועברה לדור ההמשך.

נדין בר נוי | באור אחר
אוצרת:
ד"ר זיוה ילין
פתיחה:
18/01/2020

דימויים נוספים מהתערוכה