Les Murs Porteurs קירות תומכים | סלי קריסטל
אוצרת: סופי ברזון מקאי
פתיחה: יום שישי 1.5.26 בשעה 11:00
נעילה: 20.6.26
סלי קריסטל מציגה בגלריה בארי את קירות תומכים- Les Murs Porteurs. הגלריה מציינת במהלך תערוכה זו שנתיים למעברה הזמני לתל-אביב, עיר המקלט שלנו, בזמן השיקום של הקיבוץ, שיימשך לפחות עד קיץ 2027. היא נפתחת בסמיכות ליום הזכרון, יום העצמאות, ובמהלך הפסקת האש של המלחמה עם איראן, שהותירה את כולנו בחוסר יציבות, רגשות סוערים, וכאב גדול.
הגלריה שקטה מאוד. עבודת רקמה גדולת מימדים בחוט שחור ודחיסות משתנה, מתארת את קווי המתאר של קיבוץ בארי. עבודת הרקמה מבוססת על תצלום אוויר שהוזמן על ידי הקיבוץ מחברת מרום, מעט לפני אוקטובר 23. בעבודה ידנית שנמשכה מעל שנה, קריסטל רקמה דימוי של בארי במצבה השלם והלא פגוע. אם נביט מעט ממרחק, הקיבוץ נראה כמו יצור חד-תאי. הממברנה שלו שלמה, ובתוכו אברונים קטנים שבני ובנות המקום יוכלו לזהות בקלות: הגג המשושה של בית-העם, כביש הכניסה לקיבוץ, הריבעים של דפוס בארי, השטח הריק של הבריכה ומגרש הכדורגל, השורות המסודרות של שכונת "הכרם", שנהרסות בעוד אתן קוראות שורות אלו, לטובת החיים שמבקשים להיות. תוואי מתפתל של ואדי ממערב, על גדותיו גדלים חצבים כל שנה, גם בשנה שהגדות השחירו ונשרפו. הפקעות מוגנות בתוך האדמה, מפני מה שמעוללים על פניה.
קורות חיים שלמים וסבוכים אפשר לתאר על בסיס המפה הזו בלבד. כיצד הקיבץ גדל מתכנית האב הראשונה שלו, ומי גרה איפה בשלבי חייה השונים, וגם איזה מבנים אינם עוד, ואיזה אנשים גם כן אינם. קיבוץ עשוי חוטים מתאר מרחב שהכיל בתוכו 8 עשורים של חיים, עשירים, סינגולריים, וגם, יום אחד ארוך מאוד של מוות. שדות חרושים ממתינים לזריעה בקצוות המפה, הם נחרשו מאז יותר מפעם אחת, אך מפת בארי השתנתה ללא היכר, ונפרדנו כולנו מהעולם השלם והיפה שהכרנו, עם פריצת החיץ שהפריד בין החוץ לפנים.
רקמה בחוטים לבנים המתארת בית עם דלת, חלונות וסולם, מבוססת על שבלונה המיועדת ללמידת רקמה. האמנית מצאה אותה במוזיאון "הנוסטלגיה" המקומי בבארי, בביקור משותף שלנו בקיבוץ. במפגש הזה ראינו גם- יונקי דבש טווים קן על חוט חשמל, בתוך חדר ריק ופגוע. עכביש קטן טווה רשת קורים בין שתי קורות שבורות. היא ריצדה רגע ארוך, באור קרן שמש שחדרה דרך איפה שהיה שפעם גג.
גגות הבתים מתוארים בשלמותם בשתי עבודות מראה קטנות. גוף הבתים נגרע מתוכם. קשה להכילם במבט, ולמעשה המבט נדרש במשורה, בתערוכה כולה. הדמיון הפעיל של הלב נקרא לתווך את הדברים שאי אפשר לאמר, אי אפשר לראות, ואין דרך לייצג.
בקיר אחר-רקמה של "שיר ערש נגבי", אותו כתב יחיאל מוהר בשנת 1955. אמא שרה לבנה בדמדומי הערות, מתווכת את סכנת וכאבי העולם, שקשה להפרידם מעצם קיומו של הבית-
"רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ / וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן/ אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ;/ נוּמָה, נוּמָה, בֵּן./ לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה/ וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן?/ אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ/ נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן."
העדינות הצבעונית והבחירה בחומרים שנוכחים אך בקושי בתערוכה – חוט לבן, חוט שחור, נייר פרגמנט פגיע וחצי שקוף, שומרים על קדושת הכאב והיופי של עולם שחרב על יושביו, אך בית אהוב הוא עודנו. נימי הנימים חשופים ופגיעים לכל מגע קל, והקצוות אותם מבקשת האמנית לקרב זה לזו, רחוקים כל-כך אחד מהשנייה. ובכל זאת היא מבקשת להציע, אמנית בת הדור השני לשואה- שותפות גורל, נחמה ויד רכה על לב שמחפש משמעות. לאמהות ולאבות ש'שיר ערש נגבי' הפך עבורם לקינה, ולאנשים הרבים מדיי שרקמת חייהם נקרעה מתוכם, ומשימת חייהם, משימת חיינו, היא לארוג אותה חזרה. אין דבר סמלי יותר לתיאור משאלת הלב לאיחוי, מאשר מחט וחוט. פרקטיקה אנושית עתיקת יומין ורבת יופי בפשטותה, של טיפול ודאגה לזולת, של קירוב הקצוות מספיק, כך שהתיקון יתרחש מתוך הגוף החי.
________________________________________
האמנית מבקשת להודות ל:
רמי בן שמעון, מנכ"ל מרום-פתרונות תיעוד ומיפוי בע"מ
שירה לוי בנימיני, מנכ"לית בית ליבלינג
ורומי אן קרמברג
