הגיהנום הוא הזולת
מאת: סופי ברזון מקאי
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות- הוא בעצם ממקום אחר,והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך- רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום". מתוך: ר. קארבר, שירים (עריכה ותרגום- עוזי וייל), מודן הוצאה לאור
ישראל דהויה, יורדת לשולי כביש שכוח, נעצרת בפתח בית אבן מכורסם מרוחות, אדמה טרשית ומסולעת השולטת במראהּ, ערפל ושלג ולאחריהם ריצוד אורות ניאון, שמש קופחת בשמיים כחולים צלולים וצללים כבדים ועמוקים. כל פריים הוא יקום מבודד, גבולותיו לא מסתיימים בקצוות אלא נשפכים מתוכו החוצה, הסוף לא נראה לעין. היקומים הללו והאנשים שבתוכם מתקיימים זה לצד זה, שורה של בועות זכוכית שאפשר לנער והשלג יתחיל לרדת על יושביהן. תחושת מעבר הזמן מייסרת במעגליות שלה ובמחוות אנושיות לא ברורות בנחיצותן. בנופים האלה מתרחשים להם חיים מלאים ורדופים בדבר מה, של דמויות מלאות בשאלות. מי אתם? מה אתם עושים כאן? לפחות בחלק מהמקרים נראה שהשאלה הזו נשאלת בחזרה במבטים מודדים. רחוקים מהעולם הזה, הדמויות נראות משוטטות בכוכבי הלכת הפרטיים שלהן, מקיימות את שגרת חייהן עם מחשבות חצי מובנות וחילופי מבטים מורכבים עם המבקר שעצר לתעד אותם. מרחפות ביניהם שאלות חמקמקות ומטרידות מנוחה, ואווירה פטליסטית עוטפת את העבודה בנימה של קדרות. החסר ברגע של חסד או בהירות לגבי תכלית כלשהי נוכח בעוצמה, והמגע באנשים אחרים מרגיש חשוף כמו העצמות שהוא מצלם ללא הרף.
אפשר לקרוא את המסה הזו כמשל להרבה נרטיבים. יש בה התמודדות עם סיפור המדינה שיוסדה על-גבי חזון אוטופי והמפגש החורק והלא יציב עם המציאות ומורכבותה, דרך עיניו של מהגר שהגיע לישראל בגיל 17 מברית-המועצות, וכעת בבגרותו נודד בשוליים כדי לחפש את מקומו. יש מעבר בין מצבי תודעה שונים המשתקפים במדיום הצילום עצמו, והשימושים השונים שהוא משתמש בו. הסיפור שנרקם בין צילום שחור-לבן עם דמויות חסרות פנים בתנועה למקום לא ידוע, עובר דרך עבודות צבע חדות ומגיע לשיאו בפרק הלוח הרטוב, אמברוטייפ. הלוח הרטוב (wet-plate collodion) מתייצב כאן ומאזכר את מוצאו, שריד עתיר בהיסטוריה של תולדות הצילום מאמצע המאה ה-19, ואת השימוש שלו שנהיה נפוץ בזירות מלחמה, בידיהם של אבות הצילום כמו רוג'ר פנטון (Roger Fenton). זוהי טכניקה צילומית שנושאת בקרבה מטענים של אלימות. מקודד לתוכה המאמץ הגדול של להפיק צילום אחד, שדורש מהצלם לנוע בשטח לא תמיד סלחני עם כל חדר החושך על גבו, ועמו מטען יקר בדמות זכוכית עדינה ושבירה. הצילום נעדר ספונטניות ופגיע, וסופו לעתים בכישלון מר. הזכוכית הדקה ממנה יש רק אחת, לעתים בסוף כל המאמצים, מתנפצת לרסיסים. כך שהעולם שהוא הרכיב בגוף העבודות הזה יושב על קו-שבר, במצב קבוע של חוסר יציבות ופוטנציאל להרס. מפוזרים בו רמזים לזעזועים חיצוניים והתמודדות עם מציאות כאוטית שנוטה להתפרק מהמגע הקל ביותר. משתקף בעבודותיו פער בלתי ניתן לגישור בין אדם לאדם, ובין עצם קיומנו המורכב, העשיר, הכָּמֵהַּ, לעולם שאדיש במהותו לקיום זה.
אדוארד מהלך מעל למציאות, שם משתלטת הזיה עזה המסבה תחושת היפרמות איטית. העולם הופך למקום משונה כשהקו המפריד בין מציאות לדמיון מיטשטש, היום יום נמהל בסיפורים מהעבר או ממקומות מרוחקים, ומפגשים עם דמויות ומקומות שמרגישים מיתיים לצד הבשר ודם שברור שהנם. הוא מתווה מהלך שבלולי המתפרש החוצה על פני מרחבים אישיים והיסטוריים, רוחניים ואף פוליטיים, ושב ומתכנס פנימה לתוך מסעו של אדם אחד בעולם. המעבר בין העולמות, פריצת הגבולות ביניהם, התחושה הסוריאליסטית במרחב מוחשי ומאוד מציאותי, מובילים את הצפייה ומערערים על ממשותה. מיטלטלים יחד אתו בין קרבה לריחוק, בין רצון לגלות (ולהיחשף) לבין החשש מפני הידיעה. אך בו בזמן שכובד המשקל מצטבר, בין הסדקים הפעורים בדרך הנטושה מתחילים לצמוח בעדינות ההיבטים המכריעים ביותר באנושיותנו המשותפת, ודרכם גם מפציע החסד.
l'enfer, c'est les autres , "הגיהנום הוא הזולת", נכתב במחזה האקזיסטנציאלי "בדלתיים סגורות", של ז'אן פול סארטר. המחזה מתרחש בחדר, שהוא כך מתברר, הגיהנום. בחדר אין חלונות או מראות, יש פרטי ריהוט ספורים, דלת, ופעמון שעובד באופן שרירותי. שלוש דמויות מובלות לחדר בהפרשי זמן אחת מהשנייה. הדלת ננעלת, ושלושתם מחכים לבואו של המעניש והמענה, אולם איש אינו מגיע. השיחה מתפתחת לנבירה הדדית במעשיהם וזיכרונותיהם של כל אחד מהם, ולדיונים סביב מה הוביל אותם לחדר הזה. עם התקדמות השיחה הם מבינים שהאחרות שלהם כמו גם ההסתמכות על מבטו של האחר להגדרה עצמית- פיזית ובכלל, היא הגיהנום. הם תלויים כעת זה בזו, להיות ה"מראה" אחד של השני, ממנה יפענחו את עצמם, ושם, דרך המבט ההדדי אחד משני דברים יקרה- הם יחוו גיהנום, או יגאלו זה את זו.
"GARCIN: Inez, they've laid their snare damned cunningly-like a cobweb. If you make any movement, if you raise your hand to fan yourself, Estelle and I feel a little tug. Alone, none of us can save himself or herself; we're linked together inextricably. So, you can take your choice."
יש צימוד עיקש בין פגיעה מתמדת של העולם לבין המגע המנחם של רגעיו הפשוטים. ההכרה ההדדית, לעתים יכולה להיחוות כמנוכרת, מראה מעוותת, וככזאת רק תדגיש את בדידותנו. ולפעמים ברגע חמקמק של כנות, על גבי הדרך הנפרשת בין המבטים המצטלבים, רוכבת לה נחמה. הגאולה תתאפשר רק ברגעים נדירים בהם מצליחה האינטימיות בין שניים להבקיע את קיר הבדידות. מתגבשת תובנה, שההשלמה היא המשענת להתגברות על מוראות העולם, על השיממון, על העצב ומפח הנפש. קבלת הדין מאפשרת לא רק את ההתבוננות העצמית, אלא גם את מעשה ההתבוננות עם האחר. כל גילוי שכזה הוא נס, מים מרווים לנפש צמאה. יש ברגעים בודדים אלו שמפוזרים לאורך גוף העבודות הזה, שלווה, התפעלות ממראה, ממעשה, או היחלצות מהפערים בין אדם אחד לשני, הבנה בנוגע לאחד משורשי החיים. חיינו הם אבסורד, בלתי מובן ויקר מפז.
