אייל אסולין וז'וזף דדון | יומן גבול

איל אסולין וז'וזף דדון שניהם אמנים בני אזור עוטף עזה, שנולדו, התבגרו וחיים באופקים. הם בחרו להציג בגלריה השכנה בבארי תערוכה זו, ולמעשה לא יכלו להתעלם מהקיץ האחרון ולהציג דבר אחר. מי שחי בעוטף עזה וחווה על בשרו את ה"מבצעים" האחרונים ובעיקר את מבצע "צוק איתן", מתקשה לחזור לשגרת יומו. הגלריה בבארי מהווה מקום טבעי להציג תכנים אלו וקהל שיכול לקבל ולהבין. פה כולם מדברים את שפת "עוטף עזה".

איל אסולין מציג ציור ע"ג מסגרת עץ מאסיבית, רישום שמתעתע בין היותו ידני או הדפסה דיגיטלית. הוא מצייר כיפת ברזל שנראית כצעצוע ובה מעין טילים קטומי ראש/צינורות בצבעי פסטל רכים. בציור מתוארת פעולה מתמשכת של שיגור /שפיכה/ הקאה של נוזל בצבע מסטיק "בזוקה" ורוד, הניגר בצורה נפחית קולחת וחושנית אל מחוץ לציור, לחלל ולרצפה.
העבודה עוסקת באי היכולת להכיל את המצב הביטחוני, ואת האלימות שהוא מייצר.

בחלל עומד מיצב רצפה, אריחים בגווני  צבע אדום המורכבים ממקבץ הדפסות דיגיטליות על נייר, של דימוי מטושטש, שוב כיפת ברזל,  שנראה שחוק עקב דריכה ותנועה על גביו.
אין סוף רגעי הריצה על גבי הרצפה למקלטים. כאשר הצופה מביט בו ממבט על הוא למעשה נמצא בטווח הירי מעל המשגר- בשמיים.

בעוד איל אסולין עסוק בעיצוב כיפת הברזל ("כיפת פסטל") שלו, ששואלת שאלות תמימות לכאורה, של ילדים, על המלחמות וההרג  באזור מגוריו, יושב ז'וזף דדון בביתו בימי המלחמה ויוצר יומן אירועי המלחמה בצבעים. דדון צייר בכל יום של מבצע צוק איתן ציור אחד, כשהוא עושה שימוש בצבע הכחול של דגל ישראל ובצבע הירוק של דגל החמאס. הכחול הישראלי או הירוק העזתי הם שני צבעים רעננים ואנרגטיים. פסים של נייר דבק תעשייתי שחור ליום לחימה או אפור ליום הפסקת אש- חוצים, מגבילים או ממסגרים את הציורים בתוך טריטוריית הדף, חוצים גבולות אל מול האנרגיות הרעננות הפורצות של שני הצדדים.

 יומן המלחמה מוצא עצמו מחוץ לגבולות שני הצדדים המכחישים זה את קיומו של האחר. ז'וזף דדון משתמש בכלי כתיבה משרדיים, בעפרונות פסטל לציור קלאסי, ובטושים מעולם ציור הגראפיטי והקומיקס. הצבעים עזים בקור שהם משדרים וכמו ניטלו ממפעלים כימיים מסרטי מדע בדיוני. 

אוצרת:
זיוה ילין
פתיחה:
23/01/2015
נעילה:
14/02/2015

דימויים נוספים מהתערוכה