בתערוכה 'איים של פעימות', מהדהד מנגנון ההמשכיות המחזורית האינסופית של הטבע, כשבמקביל נוכחים ייצוגים זמניים שיד האדם בונה במהירות. כמו ניסיון לחבר מקצבי התרחשויות פיזיים שהדינמיקה שבתוכם היא כאוטית.
יצירתה של בוקה גרינפלד נוצרת מחלקי הברות, צירופים, מחברים מקוטעים, גזרי קנבס מצוירים בכתמי צבע נוזליים, ענפים ובולי עץ שנאספו, שיירי ברזלים חלודים אכולים ומתפוררים, ועוד מיני "מציאות" קיקיוניות שאספה בדרכה. השפה של התחביר הזה מובילה למופשט המודרניסטי, עוסקת בכתמי צבע וחומר, מאזנת ומוציאה מאיזון, מותחת קווי אורך או רוחב, מייצרת קונסטרוקציות ומאזכרת נוף טבעי אל מול אורבאני.
היא מתקיימת בגבול שבין השטוח לתלת-ממדי, בגבול שבין עבודת רצפה למודל פיסולי-אדריכלי מוקטן, בין תמונה למדף, בין הפנים לחוץ. בוקה גרינפלד לוקחת את הצופה למסע בין חלקי מראות נוף מרומזים, בין הטבעי לתעשייתי-מכני ומשאירה אותו בתוך מעגלי שיטוט בחיפוש אחר משמעות. העבודות תלויות על הקיר, מתייחסות לחלל הגלריה – לחלון, לדלת, למשקוף ולנישה – ויורדות לרצפה, גולשות לפנל ונפרשות לרגלי הצופה, שמשוטט ביניהן במאמץ לא לדרוך.
בוקה גרינפלד, במהותה, היא בכלל ציירת. בלימודיה ב"בצלאל" נהגה לבנות לעצמה את המסגרות שהייתה מציירת עליהן. כבר אז יצרה מסגרות בצורות לא-רגולריות, כמו מתומן וצורת קשת, בדומה לצייר האמריקאי פרנק סטלה. הציור אמנם היה שטוח , אך הפך בנוכחותו לאובייקט. הציור האחד על גבי הקנבס לא סיפק אותה. היה תמיד קיים הצורך בחומר, בנוכחותו הקונקרטית, בצירוף ובבנייה, במידיות שהוא מביא, בתנועה שנוצרת מהצבה בחלל של מספר אלמנטים, במקריות.
מהעבודות בתערוכה עולה תחושה של ארעיות ותלישות, אפילו הישרדות. ה"רפסודות", הבנויות ממצרף של חתיכות עץ שמדמות קורה, חתיכות בד כברזנט, כתם צבע, חתיכת ברזל חלוד, מייצרות דימוי של מחסה מאולתר, תלוש, תחליף ראשוני לבית. אנשים לא קיימים ביצירתה, אך קיימת נוכחות של סביבות חיים, מיני קונסטרוקציות מעשה ידי אדם. העבודות נראות כ"צפות" על רצפת הגלריה, כאותן סירות נייר שמשיטים ילדים על גבי שלולית המדמות נהר. השקט הזני שלהן מאפשר להרגיש. המרחב הריק ממלא את החסר, ההעדר, החלק הלא שלם, משאיר מקום לנשימה, מהווה פתח להתרחשות. חוסר הנחת, התזזיתיות, אי הנוחות שבקיום האנושי, הובילו את בוקה גרינפלד לעיסוק בפירוק, בהרס, בשאריות ובחלקים.
חלקי העבודות, המחוברים ולא מחוברים בו זמנית, המונחים, הנשענים, התלויים והגולשים, מדמים איים, שרידים, שאריות וחלקים, והופכים בתערוכה לפעימות חיים.
