הלר, חבר קיבוץ נירים, נתפס בעיני רבים כ"אחרון המוהיקנים". הוא אמן שעסק באמנות וסוציאליזם, בלי בושה, מתוך אמונה בצדקת הדרך, מהולה באירוניה עצמית ובאכזבה מהחלום ושברו. מוטיבים שחזרו לאורך השנים ביצירתו היו הציפיה לגשם, קו הבצורת, הבאר, אדמת הלס, הגבול, החקלאות.
מדי אחד במאי, חג הפועלים, הניף את הדגל האדום, וקיים תערוכה. התערוכות התקיימו מאז שנת 1997 במכון סדנת התחריט בנירים במבנה מכון החליבה הישן של רפת נירים. בתערוכה הוגש תמיד "תפריט פועלים", שכלל בורשט סלק, לחם, דג מלוח ויין אדום. עם השנים הלך וגדל הקהל שהגיע למקום, וכולנו נעמדנו יחד עם דבהלה הנרגש בחולצה לבנה, לשירת האינטרנציונל.
דבהלה היה חבר בקבוצת "המשותף קיבוץ", קבוצת אמנים קיבוצניקים שקמה לאחר המהפך הפוליטי ב 1977. הם עסקו בתחושת השבר האידיאולוגי ובהתמודדות עם הסדקים הבורגניים שהחלו להופיע בתנועה הקיבוצית ובערכיה. העבודות רצו לזעזע, לנער את הקיבוץ ואת החברה הישראלית כולה. בשנותיו האחרונות עסק הרבה בילדותו כנער שעלה ארצה לבדו בגיל עשר, לאחר השואה, ופגש במשפחתו שעלתה כבר ארצה כשהיה תינוק. הוא עסק בדמות האם, שאהבה קולנוע, ובדמות אביו, האיש עם המגבעת, הפועל בבית החרושת, הסוציאליסט שהעריץ.
דבהלה היה איש חם ואהוב, איש של אנשים. למרות פעילותו הענפה בשדה האמנות בארץ ושמו שהלך לפניו, הוא שמר על אורח חיים פשוט ואישיות צנועה, על "עממיות של פלאח" ועל זיקה לקרקע ולביתו הקיבוצי. הוא ייצג בחייו ובאמנותו את דמות האמן כבנאי, האמן כפועל.
ניתן לצפות בהרצאתה של טלי תמיר על דב הלר, עבודותיו ותערוכתו בערוץ היו טיוב של הגלריה:
אוצרת:
פתיחה:
נעילה:
דימויים נוספים מהתערוכה
