זהר לב אינה אמנית סטנדרטית שמגיעה להציג בגלריה. המסלול שלה שונה, היא מביאה עולם אחר לגלריה, שנוגע בחומר הקרמי, בבנייה בבוץ ובגרוטאות, ובעבודה השתתפותית וחברתית עם קבוצת אנשים וחברים שהיא אוספת בדרך. היא יוצרת בקרמיקה כבר 25 שנים. מעולם לא למדה במוסד מוכר, לימודים מוסדרים (נרשמה למימד והחזיקה שם מעמד שבועיים). למדה בחוגי ערב אצל קארין צור בשוק הפשפשים, ואצל דורון יעקב ז"ל. התאהבה ביצירה בחומר ורכשה תנור קרמיקה והתנסתה ביצירה עצמית בביתה. פתחה עסק עם בן זוגה, בו יצרו שולחנות מקרמיקה, וכשנולד בנה הבכור החליטו לחזור לבארי.
ניסתה למצוא את מקומה בקיבוץ של ילדותה, שהשתנה בעשר השנים האלו מקצה לקצה. קיבלה חדר לעבוד בו ופתחה חוגים לילדים. הבינה שעבודה עם ילדים זה דבר שהיא טובה בו והרגישה שזה הדבר הנכון לעשות. זה מעשיר אותה. בהמשך החוגים התרחבו גם למבוגרים ולוותיקים, והפכו למקום שוקק חיים ויצירה. נבחרה להציג ב "8 ביפו", גלריה לקרמיקה עכשווית, קואופרטיב אמנים, וזה נרשם מבחינתה כהישג גדול, כי לדבריה היא לא מחשיבה עצמה לקרמיקאית מקצועית, יש לה עוד כל כך הרבה ללמוד…
לעבודה בבוץ הגיעה בעקבות אירוע קרמיקה "כד וחומר", שם נחשפה לקרמיקאית שחף גבעון, קשרה איתה קשרי ידידות ובאה אליה לעשות שריפת גז . הבית של שחף ואורי כולו עשוי מבוץ. וזהר, ביחד עם חבר, נסעו לקורס בניה באדמה בביתם בעזוז. בהמשך עשתה סדנאות אצל קרמיקאים נוספים : מיכל וג’יל מכלי בראשית, קרן ודותן משפיים, השתתפה בסדנאות בבית בנימיני אצל אנה כרמי ואמנון עמוס.
לאורך הדרך למדה מחברים, ובעיקר מחברתה ורד לב, שזהר מחשיבה כמאסטרית לחומר. במקביל התחילה לבנות מאדמה בבארי, מול הצריף בו היא עובדת, עם הילדים בחוגים. הצריף הישן בו היא עובדת הפך למוטיב חוזר ביצירה שלה, אותו התחילה לחרוט על הכלים שהיא מייצרת, וזהו "מוצר הדגל" שאיתו היא מזוהה.
הבנייה באדמה היא עבודה מפרכת, שמתחילה מבניית קונסטרוקציה על גבי גרוטאות, טיוח…המון המון עבודה, אבל כייף גדול. לאחר ההצלחה הזאת הוזמנה לבנות באדמה ולעצב גם במרתף בית העם, שם עבדה באינטנסיביות בפרויקט משותף עם נטשה רפפורט בניצוחה של כרמית דבורי והפכה את עמודי הבטון הקר וקורות התקרה לחלל חם ומזמין. זהר מעידה על עצמה שהיא מחוברת לאדמה, אך גם מבינה שזה לא ריאלי לעבוד בזה לבד, וזה לא יכול לקרות בלי האנשים, וכך היא בונה קבוצות עבודה, אנשים שהולכים איתה, באים לבנות איתה ביחד. החיבור האנושי הופך לדבר המרכזי, ויש מקום לכולם.
במרכז החלל בגלריה בבארי תעמוד במה גדולה עליה מוקם מטבח. המטבח נבנה מקונסטרוקציה של חפצים ישנים וגרוטאות, ציפוי וטיוח בבוץ, ושיבוץ אריחים ושברי אריחים שיצרה מקרמיקה. מטבח בסיסי גולמי, צבעוני ותוסס, מלא חיים, מלא בכלים שיצרה לאורך השנים, וסיר מרק. המטבח כמרכז הבית, מרכז ההתרחשות המשפחתית והחברתית. בגב המטבח היא בונה פסנתר. המוסיקה היא חלק מאורח החיים שלה ושל בן זוגה אור וחשוב לה למקם את המוזיקה במרכז עולמה. בפתיחה תשב מול הפסנתר ענבל ברקאי, חברה, מודליסטית במקצועה, שתהווה חלק מהמופע ומהאנרגיה של המקום.
בנישה מוצב וילון מוסיקלי מפורצלן לבן. הפורצלן הוא חומר מאוד אלסטי, קשה לעבודה, מאפשר עיבוד במשטחים דקים. בו זמנית עדין וגם חזק. חתיכות הפורצלן שבונות את הוילון הן כמו צדפות קטנות. בתקופה האחרונה, כשלא היה לה זמן רציף לעבודה בסטודיו, יצרה מאות כאלו. עבודה תראפויטית שלא דורשת ריכוז וחשיבה. זה מתחיל מעיגול קטן אותו היא לשה, מועכת ושמה בניילון לכמה ימים. ואז חוזרת אליו שוב ושוב ומדקקת אותו, ויוצרת חור. התלייה בחוט דייגים ויצירת השרשראות התלויות היא על גבול הקראפט, היא מעידה, אבל לא מפריע לה. אוהבת את הפשטות. ה"פיתות" העדינות התלויות יוצרות מסך רוטט ומנגן, עליו היא מקרינה וידיאו בו נראות רגליו של אור, בעלה, הצועד על האדמה, שר ושורק מנגינה שהוא הלחין. הוילון הלבן , לדברי זהר, הוא אהבה נטו. הוא שופע ורך, מזמין למגע ומשמיע צלילים. בקירות לידו תלויות בתפזורת עוד עשרות חתיכות פורצלן מאותו סוג, כמו כפתורים הנצמדים לקיר באמצעות בורג במרכזם, עוטפים את הקירות הלבנים של הגלריה בקצב ובצבעוניות פסטלית.
בקיר הגדול תלויים מדפים מאולתרים ועליהם כוסות שיצרה מטרקוטה, בצבעי אדמה, עליהן חרטה, מילאה וגילפה קטעי משפטים משירים, שיצאו מהקשרם. על האוחז בכוס לגלגלה סביב סביב על מנת להצליח לפענח את השיר הכתוב עליו, לעיתים באופן לא ברור. והמילים והמשפטים הופכים למנטרות, נטמעים בכוס ובטקס שתיית הקפה. השירים עולים לה תוך כדי העבודה, מזדמזמים בראשה, ונכתבים על הכוס. אותם משפטים כתובים ברקע המדפים על הקיר, כמו שרבוט אישי, רשימות, חוזרים על עצמם, לא תמיד קריאים.
בקיר נוסף , על גבי מדף ארוך, ניצבים בקבוקי קרמיקה, שמצויר עליהם נוף מקומי, קו אופק פנורמי שמחבר אותם ויוצר המשכיות.אובייקט שחור תלוי גם הוא, אותם עלים מפורצלן התלויים בשכבות, המחביאות בתוכן שילוב בין פורצלן שחור לפורצלן צבעוני המפציע מתוכן. גם כאשר נדמה שהחושך משתלט, אם מתבוננים פנימה נראה שיש אור וצבע. שלט קרמי עליו רשום בערבית יא קאלבי = הלב שלי, עם חורים עליהם מושחלים חוטים שיורדים למטה בקשירה עד הרצפה.זהר לב, כאמור, היא אומנית בנשמתה, אישה שהקימה סביבה מרכז של יצירה, שאנשים אוהבים לעבוד איתה והולכים אחריה בלב פתוח. היא נותנת את הלב שלה, ואי אפשר שלא להתאהב.
בתערוכתה הראשונה בגלריה, "הלב שלי", היא מביאה את עולמה האוהב, השופע, המשתף והמחבר אנשים, אל תוך חלל הגלריה.
צילום: טל בדרק
