מור רימר היא בת קיבוץ אורים, אחד מ"אחת עשרה הנקודות" שעלו להתיישבות בנגב במוצאי יום הכיפורים 1946. בתערוכתה בגלריה בבארי עוסקת מור בשינויי הזמן בקיבוץ מנקודת מבטה – ומבקשת ליצור חוויה של שיטוט לילי במרחבי המקום.
העלייה להתיישבות בן לילה מוארת באור של חלוציות ואמונה באידיאולוגיה. החלוצים עלו למקום צחיח ונגבי, למקום ריק. היום המקום הוא גן עדן פורח, אך האנשים שהקימו אותו אינם עוד וכך גם הערכים והאידיאולוגיה, שמזמן אינם העיקר. עבודותיה הם כמו שיטוט במרחב הזמן בין אז לעכשיו. היא עובדת בעקבות צילומי ארכיון מהעלייה להתיישבות: שתילות ראשונות, צריפים ראשונים במרחב הפתוח, הנקי של צפון הנגב. הפרטים מהתצלומים משתלבים לציור רחב המתפרש על 9 מטר ונוצר מרחב חדש, שכמו בתחריטים הוא חסר קו אופק. הרקע מושחר לעומת הצבעוניות העזה של האובייקטים. מזכיר תפאורה וגם חוזר ומזכיר את תחילת ההתיישבות, ואת הראשוניות של הנוף. בולטת בציור ההשטחה הילדית, הנאיבית, שבאה לידי ביטוי בשימוש בגירי שמן ופנדה כמו בציורי ילדים, וערבוב זוויות המבט: צריפים בודדים מרוחקים זה מזה מצוירים מהצד בעוד חצר הקיבוץ נראית מלמעלה, וגם המדרכות. בציור מסומנת גדר מקלות ראשונית, כמו סימון גבול שטח המחנה, וחוזר האלמנט של יתדות התקועים בתוך בורות שתילה. הציור מביא לצופה את נקודת ראותה של הילדה שהתחנכה על ברכי סיפורי העלייה לקרקע מימיו הראשונים של הקיבוץ.
בתחריטים היא עוסקת בדימויים שצילמה מרחבי הקיבוץ בו גדלה – התשתית קיימת, המדרכות, המבנים המרכזיים עומדים, עצים וצמחיה פורחת, אך המדרכות ריקות מאדם. הטקסטורות הנוצרות בתחריט כמו מאבנות הכל, מבנים וצומח כאחד. תחושת חלל אינסופי, ללא קו אופק. תחושה ראשונית ומינימליסטית שמהדהדת את הציור הגדול. לתוך הציור היא משאילה מהפעולות שבתהליכי העבודה בתחריט: כיסוי והגנה על לוח המתכת לפני החשיפה לחומצה. הדימויים שעולים בכיסוי הלוח (בתהליך העבודה בתחריט) משמשים לשימור (מפני החומצה המכלה את החומר, מפני שינוי) ומבחינה ויזואלית נוצרת מעין מחיקה של הדימוי.
גם בתצלום המטופל קיימת פעולת המחיקה לעומת ההדגשה של פרטים בו.
במרכז החלל, בניגוד להשטחה הקיצונית בתחריטים ובציור הגדול, ניצבות אבנים גדולות. לא אבנים ממשיות אלא פסלי אבנים, גושי קלקר מצופים בגבס וקלסימו. האבנים הלבנות בולטות על רקע הציור השחור והרצפה הכהה. נדמה שהן גלשו ויצאו מהתחריטים לתוך החלל. הן מעלות על הדעת מצב של ראיית לילה, בשחור לבן, ותחושת מסתורין. זוהי שוב ראייה ילדית ראשונית שמנסה לזהות אובייקטים בחושך, כמו שיחים ואבנים, ויוצרת מהן צורה מכלילה שמחליפה את האובייקט עצמו.
ביצירתה עוסקת מור רימר בשימור ומחיקה, בשעת הלילה והחלום, בסטאטיות של השינה, במרחב המרוקן מאדם והמאובן, ובמבט על אז והיום בקיבוץ שגדלה בו.
