מעיין שחר, בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – בצלאל, וסטודנטית במסלול לתואר שני באמנויות – בצלאל, פותחת תערוכת יחיד ראשונה בגלריה בבארי, אמצע הדרך בין שני הסטודיואים בהם פועלת תל אביב ובקיבוץ צאלים. מיצביה ההיברידיים נוצרים מהשפעת סביבתה, הנעה בין נוף מדבר ושקט לאורבניות תוססת, ומגלמים בתוכם את החיפוש אחר חיבורים בלתי אפשריים ומתחים המתקיימים בין טבע מיידי לתרבות מעובדת ובין סטטיות לתנועה. התערוכה בגלריה בבארי משלבת מגוון חומרים טבעיים וסינטטיים בפלטת צבעים מצומצמת, חלקם נייחים וחלקם מסתובבים על צירם באופן סימולטני ובמקצבים שונים. חומרים טבעיים שהיא מוצאת בסביבתה הקרובה, כמו ענפים ושיחים יבשים, מתחברים באופן מעט אירוני ומפתיע עם חומרים תעשייתיים כמו בדים, חוטים, גומי וצמיגי רכב, ברזל מרותך ומנועים, ויוצרים גופים פיסוליים מרתקים, חלקם עומדים-תלויים בחלל וחלקם מרקדים, מסתובבים על צירם באופן מתמיה וחסר פשר, כאילו קמו לתחייה. אובייקטים אלו נוסכים בצופה תחושה קסומה, ופשטותם כובשת לב. מארון קיר גבוה בחלל הגלריה בוקעים ענפים וזרדים יבשים ויורדים לרצפה כמפל מים. ענף נקשר לענף על ידי חיבור שרינק, הלקוח מעולם טכנאות החשמל. הסבך ה"טבעי" שנוצר באופן מלאכותי הופך לריזום אורגני. העיסוק בזרדים יבשים חוזר בשלוש עבודות נוספות, בהן חיברה האמנית שיח יבש, קוכייה הודית, שידועה בטעות כעכובית הגלגל, הנפוצה מאוד ברחבי הנגב. השיח מתייבש, נתלש משורשיו, ומתגלגל ברוח וכך מפזר את זרעיו. השיח היבש מחובר לזרוע מברזל שחור ולמנוע, ומסתובב על צירו. המנוע מייצר את תנועת הרוח בטבע באופן מלאכותי. לקנה יבש שבראשו תפרחת נוצתית נקשר "צווארון" שחור עשוי חוטים דקים שמתנפנף בהידור עם הסתובבות הקנה על צירו הממונע, ומשווה לקנה תחושה של דמות דחלילית מרקדת.
לצד הענפים והשיחים היבשים ניצב פסל גבוה, עמוד המכוסה כולו ב"אצבעות" בד שחורות ממולאות שנתפרו זו לזו, כראש שעיר. כשהוא מסתובב באמצעות מנוע תעשייתי, נראה כמתקן לניקוי ושטיפת רכבים. במקום לנקות הוא מלטף ברכות או מצליף, "נותן כאפות". לידו, על הרצפה, מונחת "חבצלת". אותן אצבעות קטיפתיות שחורות, במהופך, יוצרות פרח שחור שצומח מהרצפה. שטיפת אור ניאון לבן משווה לחלל הגלריה אופי תעשייתי קר, ומלווה בסאונד מכני מוגבר של חריקות מנועים ורחש שפשוף שמדמה גם איוושת רוח, נפילת מים או פצפוץ אש.
שם התערוכה "אורח : רוח" הוא משחק מילים, מצלצל מוכר כ'אורך רוח' אך למעשה מעלה את הרעיון של אורח, אורחות, התארחות, נדידה לאזור הדרום והשתקעות בו. האמנית חווה ולומדת את הנגב, אנשיו, צמחייתו וייחודו הגיאוגרפי והתרבותי. הרוח – היא אותה רוח שנוצרת מסיבוב המנועים, היא התנועה שהאמנית מכניסה לתוך פסליה, אך היא גם רוח המקום, המרוחק, השקט, הרגוע והקסום. אלמנט נוסף המלווה את ההתרחשות הוא הגברתם של קולות המנועים, החיכוך בעת ההסתובבות, ושזירתם המחודשת למעין הרמוניה דחוסה. הסאונד המכני הרפטטיבי הופך למקצב וממלא את חלל הגלריה.
ד"ר זיוה ילין
תודות לגיל דותן, אלון עוזיאל, פריד טללקה, ינאי דוידסקו וקאי צור על העזרה המכנית והטכנית,
לאופיר קותיאל על הסאונד, לדניאל אלון על התקנת התאורה והחשמל, ולירון שזר מתרבות בארי
על המופע בפתיחה.
