A Blue Marble הגולה הכחולה, הוא שמה של תמונה מפורסמת של כדור הארץ שצולמה בחלל על ידי צוות אפולו 17 בשנת 1972 בדרכם לירח. התמונה מציגה את שטח פניו של כדור הארץ בשלמותו, מואר כולו, והיא מבין התמונות הראשונות שהצליחו לתעדו כך. ממרחק רב של כ- 29,000 קילומטרים, הכוכב נראה לאסטרונאוטים כגולה כחולה וקטנה ומכאן שמו של התצלום.
טל סימון ושל חכים, בוגרי מגמת האמנות ב"נופי הבשור", בני אותה כיתה, בני קיבוץ בארי שיצאו לפני מספר שנים ללימודים בבצלאל, במחלקה לאמנות ובמחלקה לארכיטקטורה, מביטים על הקיבוץ מבפנים ומבחוץ. כמו אסטרונאוטים המביטים ברגישות על ביתם, ספק קרובים, ספק רחוקים, הם נוגעים בנושאים של קרבה, ריחוק, געגוע, נופים משתנים, עבר, הווה ועתיד הקיבוץ, המקום והבית.
של חכים משלב את הכשרתו האדריכלית ומבטו האנליטי על המרחב עם אמצעים אמנותיים והבעתיים – רגש, היכרות אישית ואפשרות ההתבוננות פנימה באופן המגיב אל המקום, אל הבית. כלי המחקר האדריכלי וחומרי הגלם שלו – שרטוט, מודל, סריקות פוטוגרמטריות, מחשב נייד על שולחן עבודה, הופכים בחלל הגלריה למרכז היצירה. היציאה מגבולות המשרד אל הגלריה הקיבוצית מהווה הזמנה לשיחה שקופה ופתוחה בנוגע למתח שבין קולקטיביות וחלוקה, האחדה והפרדה. באמצעות חקירה אנליטית מחד ואינטימית מאידך חכים מייצר נקודת מבט חדשה על הקיבוץ. מתוך הרצון לדיון שקוף בנושא ה"בית" במובן הרחב, הוא בוחר להתרכז במה שחומק מן העין, באלמנטים ה"שקופים", המכתיבים את אורחות חיינו – גדרות, מדרכות ומדשאות הקיבוץ. כל אלו מתווים את דרכנו – לאן נלך ובאיזה אופן, מה שייך לי ומה לשכן, היכן מותר והיכן אסור. חכים דוגם מקטעים מאותם אלמנטים תכנוניים ברחבי הקיבוץ ומייצר מהם מעין אובייקט/דגם דיגיטלי חדש, שמוצג במסך טלוויזיה גדול בתוך קופסה בחלל. הצופים מוזמנים לעמוד סביבו במבט מלמעלה ולצפות בשיטוט המצלמה על פני מדרכות וכניסות לבתים פרטיים.
בחלל הגלריה יושב של חכים ליד שולחן השרטוט שלו ומזמין את הקהל המקומי לשיחה ולדיון בשאלות מה אהוב עליהם במקום, מה מעורר אי נוחות וחשש, ואיך הם רואים את המקום בעתיד. על הקיר מאחוריו תלויים שרטוטים איזומטריים תלת ממדיים של בית משפחתו החדש בשכונת הכרם ושל ביתו הישן בדירה אמצעית בשכונת אורנים. המחקר שלו בגלריה יהפוך לחלק מעבודה שיעשה במסגרת לימודי האדריכלות שלו. של ישהה בגלריה ויפגוש אנשים בימי שישי ושבת בשעות הפתיחה לאורך התערוכה.
טל סימון מייצר קומפוזיציות גדולות הנעות על הרצף שבין ציורי נוף (landscape) לנופים פנימיים (mindscape). ציוריו גדולי הממדים ממלאים את קירות הגלריה בצבע ובנוכחות אינטנסיבית, מפיצים אנרגיה מתפרצת. צבעי ורוד, טורקיז וכתום אף התפשטו בחלל, כמו ירדו מהציורים, וצבעו קוביות וקירות.
הציורים האקספרסיביים של סימון מציגים סביבות דחוסות, קטועות ודינאמיות, צבעוניותם עזה, כמעט כאוטית, כאשר האלמנטים השונים בהם נתונים במאבק מתמיד על תנאי הופעתם. כתמים גסים מכסים קווים עדינים, מחיקות בלבן אטום עולות בגסות על משטחי פסטל צבעוניים, אקריליק יבש על שמן רטוב, שכבות אחדות משויפות, מקולפות ונשרטות על מנת לחשוף שכבות מוקדמות יותר – מעין חלונות הצצה על ההיסטוריה של הציור. יצירתו מתחילה מהזיכרון ועוברת לרישום על נייר או רישום ממוחשב. כשהרישום מושלם הוא מניח אותו בצד ולא מביט בו עוד. רק כעבור זמן מה הוא עובר לציור על הבד מהזיכרון שנותר מהרישום, מבלי להביט ברישום המקורי. התהליך מאפשר לו השתהות ומתיחת הדימוי, מאפשר השתנות והפשטה.
בתערוכה זו, הוא שב לביתו בקיבוץ, שם נדמה כי הזמן כמעט עצר מלכת, ומתבונן בשינויים הקטנים-גדולים, השדה שנקצר, גגות האסבסט שהוחלפו, הגינה של אמא שגדלה מאז הביקור האחרון. התהוות זו משתקפת בציורים, כמו בצופה, שזהותם נתונה בהתגבשות מתמדת.
