התערוכה בגלריה בבארי מחברת את שמעון פינטו, שעבר את שנות ילדותו ונערותו בערד במשפחה דתית ממוצא מרוקאי, להוויית המקום, לזיכרונות מוקדמים שלו כילד וכנער, בנקודות המפגש בין אז להיום, לשאלות של ילד הנפגש לראשונה עם המוות ולילד החוץ בן השלוש עשרה שהתחנך במקום. החזרה לבארי כעבור שנים רבות כאמן בוגר היה בה מן המרגש, המסקרן, טריגר להתהוות של עבודות אחרות, ליצירת תערוכה מרובדת ורבת משמעויות. ההחלטה הראשונית שעומדת בבסיס התערוכה היא לבוא למקום, לשהות בו, לחוות אותו, וליצור בו במקום, מתוך החומרים הזמינים הקיימים בשטח. זיכרון שנטבע בו מתקופת שהותו בבארי כנער מתכנס לתוך לילות הקומזיצים מאחורי הצריפים של חבורת נערים שוחרי הרפתקאות, נטולי השגחה הורית, שבאו להתחנך בקיבוץ. המדורה הינה מדורת השבט הטקסית והפגאנית, ההתכנסות סביבה, החברות הנרקמת, כשבסופה נשארים הגחלים המפוחמים, כעדות לחוויה הלילית. בתערוכה בבארי מחליט שמעון פינטו לשרוף עצים ולרשום איתם על קירות הגלריה. הפחם מהווה גם חומר- גוף שרוף עד אפר, שמותיר עקבותיו על הדף הלבן. פינטו עובד מתוך הכלום, השריפה והחידלון שבעץ השרוף.
מעל התערוכה מרחפת השאלה "איה"? (איפה? היכן?) כשהתשובות נמצאות בעצם השאלה, בחיפוש האינסופי של האמן אחריה, בהנגדה של עולמות ומושגים הפוכים כמו שמים וארץ, תום ואינטלקט, ושאלת הגאולה. הפעולה הציורית של האמן נובעת מחומרי החיים, מההיגיון ההישרדותי שטבוע במרחב הפיזי ובמרחב הנפשי. בפרגמנט זיכרון נוסף שנשזר בתערוכה- פינטו ילד בן חמש, מגיע עם אימו לבית הקברות הארעי לחללי צהל הסמוך לשער הקיבוץ, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, לפגוש את הדוד שלו בשדה התלוליות. אמא בוכה והוא שואל מדוע היא בוכה ואיפה הדוד שבאו לפגוש. תשובתה שהוא באדמה, וידי הילד הקטנות מנסות לחלץ אותו מהאדמה, אך המוות סופי ובלתי נתפס.
במרכז חלל הגלריה הלבן ניצב מבנה מוקף קונסטרוקציית רשת בניין שקשורות עליה אלפי שקיות ניילון לבנות. המבנה מאזכר חלל תפילה מקודש, קבר צדיקים, עטוף בשמלת כלה או נוצות של ברבור. העבודה בשקיות הניילון הפשוטות מעולם הצרכנות עוברת התמרה לדרגת קדושה וטוהר, מקום להתייחדות ולתפילה והבעת משאלה. למול קיר המבנה הלבן מצוירת דלת גדולה הרת משקל, פתח שחור שמהווה כניסה לעולם של תוהו, של תהום הלא נודע, עמידה על הסף בין העולמות. המקום הזה מאתגר את פינטו. הרישום הישיר על הנייר הגדול בגזרי הפחם מהמדורה משאיר את עקבות תנועת ידו הרחבה של האמן, עקבות של חריטה, מערך קווים וטקסטורות מהפנט, סדקים וכתמים, כעין פצעים בנייר. משני צדי המבנה מצוירים המלאכים, כוחות החיים והמוות. השור משמאל מייצג עזות ויצריות, המלאכית מייצגת את כוח הטוב. שניהם מייצגים את השאלה והתשובה, הניגוד וההפכים.על הקירות סביב מצוירים נופים המהווים את המרחב הבתולי, הראשוני, שרגל אדם לא דרכה בו. המקום הגולמי שמייצר את המציאות שהוא בו זמנית כל מקום ושום מקום מופשט וגם מקום קונקרטי – המרחב הנגבי, רכסי ההרים באזור העיר ערד, נוף ילדותו של האמן.
בנישה ניצב ארון מושחר, שרוף, המדמה מזבח, אובייקט מעברי שתפקידו להכיל ולהחזיק את המזלג הניצב עליו הפוך. על פי אמונה קדומה שמקורה ביהדות מרוקו, טקס הבעת משאלות, אם נופל המזלג, אזי תתגשם המשאלה שהובעה. עם הקפת המבנה נגלה פתח לחדר הקרנה. במרכז החלל מיטה עם כרית וסדין לבן המעלה על הדעת תכריכים או קבר. מעליו מוקרן הוידיאו "מכתוב", בו נראות ידיו של ילד חופרות באדמה. תנועת חיפוש, נבירה, הוצאת אדמה המלווה בהתנשמות בלתי פוסקת. מנגד דימוי העץ המת הניצב ללא תנועה כשהעננים נעים מאחוריו. ידי הילד מחפשות תשובות לעולם החיים והמוות, תרות אחר תשובה שתספק אותן, תשובה שאינה ברת השגה.
לאורך כל יצירתו, וגם בתערוכה זו, נוקט שמעון פינטו בנקודת מבטו התמימה של הילד התוהה על העולם ומנהגיו, כשהוא מביט בהם דרך פרגמנטים ושברים של זיכרון ושכחה, ובאמצעותם עוסק בשאלות פילוסופיות של אמונה, וגאולה.
