אדם ליף ( 1989) נולד בירושלים. במהלך ילדותו עברה משפחתו לגור בקרבת הים, שהפך לחלק מרכזי בפרקטיקה היצירתית שלו. מזה עשור יורד אדם בצורה עקבית אל הים, לחוף ארסוף-קדם, ועובד אל מול הנוף הפתוח, לומד ומאמץ את האור, הצבעוניות והפיזיקליות הייחודית לו. מוטיבים שחוזרים בעבודתו כוללים את הנוף, פורטרטים, מערכת היחסים בין הצייר לסטודיו ולנוף, מתרחצים והשפעות מהמיתולוגיה היוונית.
לתערוכה בגלריה בבארי קרא אורטוס (Ortus) . למילה זו בלטינית משמעויות רבות: זריחה, זריחת השמש/הכוכב, מזרח, התחלה. השמש מיוצגת כעיגול ומופיעה בוואריאציות מגוונות בציורים וברישומים. האור העדין והבהיר של העבודות, ותחושת הקלילות עד כדי שקיפות, נוכחת בתערוכה כולה. גם המזרח עצמו בהיבטיו השונים. אדם ליף חש קרבה גדולה לתרבות היוונית והאגאית. הוא חש כבעל ברית ושותף גיאוגרפי לתרבות זו: האור הים תיכוני החזק שאנו חולקים והקרבה לים. זוהי תרבות שכל כולה אור וים, ספינות ואיים וגלים.
בתערוכה מוצגים ציורים, רישומים וקולאז'ים תבליטיים-רישומיים בפלטה מצומצמת ובהירה. צבעי כחול עדין וטורקיז ולבן, שנוכח גם כצבע המצע. צבעים בעלי נוכחות שקופה ובהירה. המרחב בציורים וברישומים נפתח, ולוקח זמן לעיניים להתרגל לאור הקורן מהעבודות, חוויה שעובר גם הצופה הניצב אל מול מרחב הנוף הימי.
במחקרו אל מול הים עסק אדם ליף בחיבור בין השמיים למים, בצבעוניות הים תיכונית, בתנועה ובסטטיות, בתעתוע המרחב, בבהירויות, בהרמוניות צבעוניות , בדינמיקה ובתנועה הציורית בין קו לכתם. את כל אלו הוא מוצא בקו האופק של שמים-מים. ציורי המתרחצים קשורים ישירות למתרחצים של סזאן ולמתרחץ של פיקאסו, בפלטה מצומצמת, קוויות בהירה ודינמיקה בין הקרוב לרחוק, הדמויות והרקע, גלים חוצים וקווי שמיים.
במרכז התערוכה תלויה עבודה פנורמית רחבת ידיים, משלושה חלקים, שנעשתה במיוחד לקיר הגדול בגלריה, בה מצוירות דמויות מתרחצים על שפת המים, בקווים וכתמים מרומזים, כמעט שקופים. הצופה חייב לשהות זמן מה אל מול העבודה כדי להצליח לראות את הדימויים, המתמוססים לתוך האור הבוהק המסנוור. לצד הציור הגדול מוצגות עבודות שמן בגדלים משתנים וקולאג'ים ממוסגרים. ההצבה מנכיחה את האווריריות והקלילות של העבודות, והתערוכה כולה משרה אווירה של רוגע ושלווה.
