אלעד קופלר מציג ציורים גדולי ממדים בהם נראים נופים אפוקליפטיים, נופים אורבניים ותעשייתיים, לעתים בדיוניים, הנשענים על פרספקטיבה רנסאנסית קלאסית , ועוברים תהליכי פירוק. הם מתאפיינים בריבוי של פרספקטיבות משתנות בסביבות מתפרקות, ויוצרים דיסוננס בין יופי פתייני לבין מראות של הזנחה והתפוררות. ציורו מגלם התפרקות ממשית ברבדים שונים של הקיום העכשווי, בעולמו הפנימי של האמן ובעולמות חייו וחיינו.
בציוריו מופיעים שברי צורות אדריכליות, הנראים לפעמים כעמודים של בניין שהקמתו נעצרה, ככלונסאות של סוכה רופפת, כעמודי חשמל שחוטיהם נתלשו, כתרנים של סירה חסרת מפרש, כשרידי ציוד טכנולוגי של קליטה ושידור. מכשירים בטלים של הולכת אנרגיה ותקשורת, תומכות נטושות של רקמת התרבות – לעתים יש תחושה של מרחב חוץ-גלקטי, כפי שמופיע בסרטי מדע בדיוני, או חזרה לכדור הארץ לאחר שנעזב בעקבות שואה אקולוגית. הציור חושף מפולת של שברים, אפופים בנשורת של קרעים, משובצים בבתים חֵרבים ששרידיהם פזורים לכל עבר. הססגוניות הצבעונית והיופי— הם רק דרכים נוספות לאחז את העין שלא תראה את כל מה שמתפרק וכושל סביב. אפילו העצים, כשהם יבשים, עירומים, דוויים; נראים כעת יותר כמקלות , הם משענת קנה רצוץ להעמיד עליה את המפעל התרבותי כולו. בנופים שמצייר קופלר אין חיים אך יש חיוּת, חסר בו אור אך מפניו בוהקת קרינה. בדיוק משום כך הם גם שובי לב.
סדרה זו, שצוירה בשנים 2013-14, שואבת השראה מנופי עזה בתקופת מבצע 'צוק איתן', ומאזור עין גדי, ים המוות וסכנת קריסת הבולענים.
שם התערוכה 'הפרעת גבול', מרמזת על המושג 'border line', שמאופיינת בבדיקת גבולות מתמדת.. זהו דפוס התייחסות אל העולם, קבוע ומתמשך מאז הילדות, שלא פועל כל כך טוב במציאות הקיימת. כמו בניין, שבמבט כללי נראה בנוי לתלפיות, אבל מקרוב מוצאים שכאן הדלת חורקת ושם יש מרצפת מתנדנדת וגם גרם מדרגות שמוביל לשום מקום. קופלר, שהתייתם מאמו בגיל צעיר, בן לאב הלום קרב, גדל אצל סבתא וסבא שלו בשכונת פחונים ברמת גן. הוא נמשך לצייר סביבות הרוסות, מוזנחות, לאחר קטסטרופות, שריפות, אסונות טבע ופגעי מלחמה. קופלר עוסק בגבול שבין החיים למוות, בין המציאות לדמיון, בין היפה למכוער, בין כאוס ליציבות וגם באירועים על הגבול, כאן בעוטף עזה, והאיום המתמיד מטילים ומלחמה.
