מצד שני | גבריאלה קליין
אוצרת: ד"ר זיוה ילין
כותרת התערוכה של גבריאלה קליין, נגזרה מתוך שירה הידוע והאהוב של ג'וני מיטשל שמתבוננת בעננים, באהבה, בחיים משני הצדדים שלהם, ותוהה האם זו אשליה ואולי בעצם אינה מבינה אותם כלל. גבריאלה קליין מציגה מצב שהוא מראש דואלי, לא מוחלט ומצביע, יותר מאשר על האובייקט המצויר, על המבט של האמנית. כיצד היא מביטה, איך היא מבינה את העולם. ומה אינה מצליחה לראות. גבריאלה קליין עוסקת במה שהיא רואה, מציירת ורושמת לאורך שנים את האנשים שקרובים אליה, את בני משפחתה. בתקופת הסגר בקורונה כולם היו בבית. היא הייתה מתעוררת מוקדם לפני כולם ורושמת אותם ישנים, או קוראים, או צופים בנייד ובטלוויזיה. זה הפך לעיסוק מדיטטיבי, רישום בקו עיוור, כמעט בלי להביט בדף, ספונטני – כשהיד ממשיכה את העין. היא רושמת אותם כשהם במצב רגיעה, מצב של אי פעולה.
כשהיא מתבוננת על בני המשפחה, האנשים שהכי קרובים אליה, היא מביטה בהם כעל אובייקט ציורי. תמיד נשאר איזה מרחק בינה לבינם. לעולם לא תוכל להכיר מבפנים כל מה שהם חושבים או מרגישים. המחשבה הזו אבסורדית, לא להכיר מישהו שכל כך קרוב אליה. והבחירה לצייר אותם כשהם נחים או ישנים היא בחירה מראש במצב שבו זמנית מבטא רוגע ושלווה אך גם יש בו חרדה ופגיעות רבה. הפגיעות נובעת מאי היכולת של אדם להתגונן כשהוא ישן. השינה היא גם המקום היחיד בעולם שבו כל אחד נמצא לבדו, שקוע בחלומות שלו, שקוע בעולמו הפנימי ונפרד מכל מה שקורה מחוץ לו. ההתבוננות באדם ישן תמיד תשאיר את המתבונן מרוחק, כמו מעבר לאיזו חומה בלתי נראית. היא המשיכה בזה גם אחרי הקורונה. בני המשפחה הפכו למודלים הכי טובים. הם גם הכי אישיים שיש וגם אוניברסליים, גם קרובים וגם רחוקים. על הגבול שבין האינטימי למרוחק. חלק מהרישומים הפכו לציורים בצבעי שמן.
בציורים שלה גבריאלה קליין בונה לרוב קומפוזיציות חתוכות, פרגמנטים של גוף ואובייקטים: רגלי האמנית מקוטעות עם מכנסיים קצרים, זרועו של גבר מונחת על הסדין, מחשוף בגד עבודה כחול עם רוכסן, פרגמנט חולצת משבצות אדומה, שמיכת פוך שנראית כמו ענן, נערה ישנה בתנוחת עובר, תחומה על ידי הפריים המהודק. היא מציירת פרגמנטים מקוטעים ויוצרת השטחה של הציור מתוך מודעות עמוקה לעצם שטיחות המדיום ולתולדות הציור. המשטחים נבנים מהנחות צבע כבדות, לעיתים מלטפות, יוצרים מרקם מגובב לא אחיד שנמצא מתחת לפני השטח, ויחד עם זה צמצום של הפרטים למינימום והרבה חלל ריק צבוע בצבע אחד שאופף את הדמויות, מכסה ומגלה, מקבע אותן ולעתים דוחס אותן בתוך מסגרת הציור.
הדמויות לעיתים ישנות או בוהות, מהרהרות, חולמות בהקיץ, מתמסרות בלא ידיעה למבטה של הציירת. אך לעולם אינן פעילות ואינן מישירות מבט לצופה. היחידה הערה והמביטה היא האם הציירת. זה ניכר בחדות בדמות הכפולה שנרשמה בטוש דיו על הקיר בנישת החלון החיצוני מחוץ לגלריה, שם מצוירים גבר ואישה. היא מסתכלת קדימה לצופה והוא נראה מהגב. הם מחוברים כגוף אחד ע"י השמיכה שמאחדת אותם. כל אחד פונה לצד אחר, ימין ושמאל, קדימה ואחורה. שני צדדים. גם ביחד וגם לחוד.
כתב איתמר לוי ("אני אי", ספר אמנית 2021 ): "היופי מהול בבדידות. הגופים מתרחקים. כל אחד אי… הקרבה המשפחתית מהולה בנפרדות. גב אל גב. צד אל צד. החלומות משתלבים ונפרדים. עולם פני השטח ועולם החלום הם גם עולם של שכחה עצמית ושל מודעות עצמית חדה, של שייכות ובדידות, או אולי מדויק יותר – רגע של קסם בו כל העולמות נפגשים."
