הזורעים בדמעה | אוצרות מארכיון בארי
אוצר: גלעד מלצר
מאז שבת 7 באוקטובר יצא שמכל אלו שספגו את המכות הנוראיות ביותר נקשרתי במיוחד לקהילת קיבוץ בארי. זה קרה אולי בין השאר בעקבות המפגש שלי עם סופי ברזון-מקאי, מנהלת הגלריה הפועלת בקיבוץ, אותה נשלחתי לראיין. באותה עת גם הוזמנתי לעשות את מה שחברי הקיבוץ לא יכלו לו, נוכח האסון – לכתוב הספדים. אחרי שהתחלתי להעלות תצלומים מארכיון הקיבוץ לדף הפייסבוק שלי התבקשתי לכתוב כתבה על הארכיון, וראיינתי את נילי בר סיני ותמר בן צבי.
לפנייה של סופי שאצור תערוכה מאוצרות הארכיון כבר לא יכולתי לסרב.
בארי בא אליי, ואני באתי לבארי.
אלו הם מספרי הרכיבים המצויים בארכיון בארי: כ-200,000 תצלומים, כ-30,000 מסמכים, 3,850 סרטונים, 709 קבצי קול. וזה רק מה שסרוק. את העושר הזה צילמו, כתבו, חיברו, אספו שימרו ושמרו חברי וחברות הקיבוץ לדורותיהם. כל מה שבארכיון זה מהם, שלהם.
העושר ההיסטורי הזה של בארי בא אליי, ואני באתי אליו.
את התצלום הראשון בחרתי ב-18 באוקטובר 2023. הכיתוב מציין שמדובר בחדר האוכל הישן, בערך בשנת 1952. לימים הבנתי שמבנה זה הפך להיות הגלריה, ומה עלה בגורלה של הגלריה של הקיבוץ כולם יודעים. כיום, כעבור שנתיים, עבור הציבור הישראלי נקשר בארי מייד ל-7 באוקטובר 2023. יש מי שהפליגו בזיכרונם לטיולים בהם נפגשו גם עם הפריחות המרהיבות של מערב הנגב. מעטים יודעים שבקיבוץ שעל גבול עזה יש בית דפוס מצליח, וזהו. בארי הוא קיבוץ שנפגע קשות במתקפה/ בית דפוס/ כלניות.
אבל בארי הוא הרבה יותר מזה. בארי קיים כבר 79 שנים, ולא שנתיים, ובעוד הכלניות צומחות פרא ביער הסמוך לקיבוץ היו משוגעים לדבר שניסו לגדל במשק ורדים. בארי זו קהילה של גדילה, קליטה, צמיחה במהלך שלושה דורות. עד עתה. בארי הוא מקום המייצג התפתחות תוך כדי תהייה וטעייה, וגם לא מעט הצלחות. בבארי נחגגים חגי ישראל ומתנהלים ימי חול ושגרה הכוללים עבודה, מסיבות, חתונות, טקסים. הרבה טקסים. ג'ימבורי, חג המשק, אחד במאי. בבארי יש פאב, מועדון, חדר אכילה, שדות, מטעים, בריכה, ענפי ספורט, מוסך. פעם היו שם גם לול ורפת. בבארי שומרים כל כרזה שיוּצרה לקראת כל חג, כל עלון, שבועון וכמובן יומון.
התערוכה "הזורעים בדמעה" היא תוצאה של שיתוף פעולה מרכזי ראשון בין הגלריה לבין הארכיון של בארי. לכשתושלם הקמת הגלריה יוצגו עוד אוצרות, כשבכל פעם יופנה זרקור לנושא אחר: עשור, ענפים, אירועים, חגים, אנשים – כל מה שמציג ומייצג את בארי.
הפעם החלטנו לאחוז במקל בשני קצותיו. אף על פי שאי אפשר להציג בבת אחת את העושר העצום המצוי בארכיון, בעבודת ההקרנה של נטע מוזס יש טעימה ממנו. עשרות תצלומים, פה ושם מסמך, קטעי סרטים ואפילו שירים, מוזיקה, קטעים מרדיו בארי. כן, גם זה היה. לחיים בבארי יש קצב ופסקול ייחודיים.
כנגד זאת בחרנו להאיר כמו בזרקור כמה מומנטים מחיי הקהילה. קיר אחד מוקדש לטקס העומר. הראשון בוצע עוד במקום המקורי של העלייה לקרקע – בנאחביר. היה זה ביום שלפני ליל הסדר, 1948. מאז חודש הטקס מדי פעם, עד שנהיה עניין של קבע החל מ-1986. הטקס שנערך על במה בפאת שדה התבואה כלל מסכת פרי עטו של המשורר הוותיק אנדד אלדן, מלווה בשירה ובמחול. בסיומו נקצר העומר בחרמשים, והאלומות מובלות לחדר האכילה. זהו מעמד שבו הקהילה כולה מחברת בין מסורת לבין מחויבות לחקלאות, לעוד עונה של חיים ופריחה.
בחרנו גם במה שבמשך שנים, לפני קיום המסכים, שימש אתר מרכזי בקיבוץ. הכוונה ללוח המודעות שהיה מעין וואצאפ, דוא"ל ורשת חברתית בפינה אחת. כמו כן שלפנו כמה תצלומים שמזכירים לנו שבתוך ים המסמכים, התעודות והתיעוד האינטנסיבי של שגרת היומיום יש בארכיון לא מעט פנינים – רגעים של יופי מפעים.
כשהארכיון עבר ב-1998 למשכנו הנוכחי במבנה שהיה שייך ל"כיתת צבר" אמרה בטקס רבקל'ה זורע, "מי שמתעניין בעקבות שמותיר הזמן החולף, שיבוא וידפדף. טוב שהיה עבר — אחרת לא הייתם".
הלוואי שלא היה צורך בפתיחת הגלריה בתל אביב. זוהי רק תחנה זמנית בדרך לתקומה המלאה של הגלריה בביתה אשר בנגב המערבי. ובעוד כל זה קורה – בארי בא אל כולנו, ואני כמוכם אבוא לבארי.
בארי קום יקום.
גלעד מלצר, אוקטובר 2025
