מדי יום ביומו יושב האמן אל מול שולחן הכתיבה שלו ובורא עולמות בזעיר אנפין. על גבי דפי נייר בגדלים משתנים הוא יוצר סדרות של ציורים שבהם דימויים המורכבים משבלונות חיות ואותיות מחותמות המצטרפות למילים ומשפטים שתוחמים את ההתרחשות האמנותית במשמעות כלשהי, מטעינים אותה בתוכן שהוא בין הפיוטי-לירי לאמירות נוקבות על אורחות חיינו הנאמרות כמשפטים של אפשרות בלתי אפשרית.
בסדרה "ביבר הזכוכית" , אחת מן הסדרות המוצגות בתערוכה, ישראל רבינוביץ מדמיין ומרכיב מערכות יחסים בין צורות מופשטות שנוצרו על ידי העתקת קווי המתאר של צלחות וקערות הגשה מזכוכית שנאספו מבתים שדייריהם הלכו לעולמם בשילוב עם דימויי חיות בית ובר שהועתקו מתוך שבלונות ציור המיועדות לגיל הרך. המתרחש ב 140 דפי הסדרה הינו כהשתקפות התחום הביתי/אישי של הצופה. חלקי חפצים פזורים בהם, במרחב הציורי, כפרגמנטים של תרבות, כעדות ל"תקין", לשלם, וכרגע לפני פקיעתו. וביניהם, מחוברים למראה אך אובדים למעשה, סובבים דימויי ביבר החיות כאלגוריה, כנבואה שהתגשמה, כסימן לבאות. הצורות והדימויים הופכים במהלך מעשה הציור ליחידה אחת. תחילתם בקו מתאר המאחד מציאות של שבר וחלל (שבלונה) יחדיו והמשכו קו מתפתל, אינסופי לכאורה, ונקודות הממלאות את המתאר כולו ברגישות מכאנית ותכליתית.
"רבת פנים הכחשה רבת פנים הכחשה רבתי.." נכתב על דף, כהילה המקיפה היפופוטם שרוע להנאתו על גבו בשקערורית הנוחה של "סרוויס לעוגה".
"הלכתי לחפש עונג ומצאתי אתונות" – מילים התוחמות את שני צידי הדף בו דימוי של קרנף מנסה לשמור על שיווי משקל, אולי אופטימיות בין שתי קערות קומפוט. פנדה, ג'ירף, אייל, אריה, כלב ים, בבון ופנתר סובבים, בתוך קו המתאר של צלחת הגשה, בעקבות המילים "אולי יקרה נס אולי יקרה נס" כסובבים אחר זנבם באמונה שלמה. בתערוכה בגלריה בבארי יוצגו הסדרות, חלקן על הקירות ואחרות בקופסאות לדפדוף הקהל. במרכז החלל יוצב שולחן ארוך ועליו אוסף צלחות הזכוכית והקערות ששימשו את האמן והקהל מוזמן להציב בתוכן יצירה מיניאטורית משל עצמו.
