התערוכה 'צולל האדמה' יוצאת לפועל בעזרת תמיכתם הנדיבה של קרן בשביל האמנות Art Lane Fund
"צולל האדמה" (Earth-diver) – המסע מעבר לסוף הזמן
הזמן: אחרי שנת 2150. סירות מפליגות, נעות מעבר לאופק, גוררות שרידי תרבות ורסיסי פסולת אל עידן חדש, אל התחלה של חיים חדשים. בעולם שאחרי, אדמה, טבע, חפצים, התרבות והידע האנושי נסחפים ונכלאים אל יבשות חדשות ועולם חדש מפעפע ונולד.
"צולל האדמה" (Earth-diver) הוא דמות של חיה או ציפור במיתוסים וסיפורי פולקלור קדומים, אשר צוללת לתוך המים או לתוך התוהו כדי להעלות משם קומץ עפר, ולעיתים גרגר או זרע, אשר ממנו תצמח היבשה. דמות צולל האדמה עשויה להיות הבורא הלובש צורת חיה או ציפור אותה שולח הבורא או גיבור המבול. במיתוסים רבים מסופר על סדרה של ניסיונות כושלים למצוא אדמה, על ידי אותה חיה או תכופות על ידי מספר חיות שונות.
ניבי אלרואי ועתר גבע עוסקים בשאלה מה יהיה על כדור הארץ?
שאלה זו הפכה לאחת המדוברות בשדות מחקר גלובליים. חוקרים ממכון ויצמן סימנו את 2020 כשנה שבה לראשונה עקפה מסת תוצרי האדם – מגורדי שחקים ועד לבקבוקי פלסטיק – את המסה של משקל הטבע על הגלובוס. זו עוד עדות חותכת לעידן האנתרופוקן: התקופה שמסמנת את השפעת האדם ודרכיו על הסביבה. אנו נמצאים בנקודת שובר שוויון והאדם מוסיף עוד בניינים, עוד דרכים ותחבורה, בקצב שמכפיל את עצמו כל עשרים שנה, תופעה שמובילה ל׳ג׳ונגל בטון׳, הצפוי להכפיל את הביומסה האקולוגית שלו אל מול הטבע ומשאביו בעשרים השנים הקרובות.
בפרויקט המתמשך שלהם ניבי אלרואי ועתר גבע מפתחים רצף תערוכות אמנותי רב-חושי. זהו מסע דמיוני לאתחול מחדש. נקודת ההתחלה היא הרגע שבו הזמן נפרם ונולד מחדש.
שיתוף פעולה בין שני אמנים ישראלים מובילים הפועלים במגוון מדיות הוא מרגש ולא מובן מאליו. העבודה בשיתוף מאפשרת לייצר יצירה עשירה ומורכבת יותר.
הפרויקט טווה עולם מסע דמיוני העוסק בקשר בין זיכרון וטראומה ומאפשר לאתרים מצולקים ריפוי דרך אבולוציה ותנועה. המסע האמנותי הוא סדרת תערוכות בישראל ובעולם, הכוללות פיסול, ווידאו, מיצב, ציור וסאונד, המתייחסות לחללים ולהיסטוריה התרבותית של המקומות בהם מוצג הפרויקט, תוך שיתוף פעולה עם חוקרים וכותבים משדות מחקר שונים.
בפרקים הקודמים, צולם סרט וידאו, הוצב מיצב תלוי חלל במגדל מים עתיק בעמק יזרעאל. בהמשך, בהזמנת הקונסוליה הישראלית ברומא הוצב מיצב גדול נוסף במרכז הכנסים Nuvola במסגרת יריד האמנות Arte in Nuvola (נובמבר 2022). המשכו של המסע במכרות הגופרית ובמפעל הישן לגופרית אל מול עזה, ליד קיבוץ בארי ובגלריה בבארי בחורף 2023 . באביב יתקיים המשכו של המסע במוזיאון ישראל. בכל תחנה מוקרן וידיאו מהתחנה הקודמת.
המיצב פושט ולובש צורה ומתאים את עצמו לתנאי הארכיטקטורה והמטען ההיסטורי והתרבותי במקומות המארחים. הוא מציע מבט חדש על אקולוגיה, זיכרון ותרבות בדרך ייחודית וחווייתית ומיועד לקהלים מגוונים. האמנים רואים חשיבות בשילוב הרצאות ומפגשים עם הקהל ועם חוקרים ויוצרים, באתרים בהם הוא פועל.
בתחנה בגלריה של קיבוץ בארי, שתים מן הסירות מגיעות למבוי סתום. סירה אחד תלויה מהתקרה הגבוהה, ספק מרחפת באוויר, במפרשיה הסתבכו שאריות שנאספו מחופי הים בארץ. מבטנה משתלשל פנס מואר המסתובב על צירו, מאותת ופועם כמגדלור. אות חיים? סימן אזהרה? הספינה נושאת עימה כלי מחקר, מיקרוסקופ ומבחנות שהשאיר אחריו מדען עלום נודד. שרידי תרבות. הספינה השנייה עלתה על שרטון מלוחות עץ שחורים, המונחים בערמות ויוצרים מראה של לוחות טקטוניים או לוע של הר געש. מתחתיו מבעבעות בריכות אצות וצמחיית מים. על הלוחות השחורים מצוירים בגיר לבן נופי האזור, מכרות הגופרית, המפעל לגופרית, מתחם התחמושת, השדות ודרכי העפר.
מכרות הגופרית ליד בארי הוא אתר מרתק המסעיר את הדמיון. מצבורי הגופרית נתגלו ע"י הקצין הבריטי ויליאמס בשנת 1917, ערב כיבוש העיר עזה. בשנת 1930 הוא הקים חברה לכריית גופרית ובשנת 1933 החלו בהפקת הגופרית בעזרת מומחים מאנגליה ופועלים מעזה. הכרייה הופסקה במלחמת העולם השנייה, בשל מחסור בחלקי חילוף ואי יכולת לשווק את הגופרית. המפעל ננטש. עד מלחמת העצמאות נהרס המפעל ברובו וכל מה שניתן היה לפירוק נלקח ע"י אנשי האזור, ערבים, בדואים ומתיישבים ישראלים, שהשתמשו בהם לבניית בונקרים ועמדות. שלד בית החרושת נישא עדיין גבוה ובולט בנוף, דרך חלונותיו החסרים נשקפים שמים כחולים ומסוע הברזל הכבד עומד דומם במרכזו. בורות הכרייה מתמלאים מדי חורף בפרחי העונה, אך עדיין עומד בהם ריח הגופרית החריף.
כיצד הגיעו ספינותיהם של ניבי אלרואי ועתר גבע לחוף עזה, למתחם הגופרית?
האם הגופרית שימשה את האנושות בימי קדם, בימים רחוקים שמעבר לזמן, בציביליזציות שנכחדו? ומי מנווט את הסירות? מה הן נושאות איתן?
ואולי הן מביאות בשורה אוטופית, תקווה לאתחול מחדש, לריפוי צלקות העבר וההווה באזור כה טעון מתחים ורווי מלחמות, כמו עוטף עזה.
