תערוכת POP UP | סופי ברזון מקאי וזיוה ילין | שמורת טבע II

פעם עיניים חיצוניות קראו לקיבוץ "שמורת טבע", מושג שאומץ בגאווה על ידי חבריו, כמקום השומר על ערכיו, המאזן חיי רוח וחומר, המחבר טבע ותרבות יחדיו ומשמש דוגמא ומודל לחיקוי.  "מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה ונערה שחיה בקיבוץ בארי ועד היום, תמיד כשמגיעים אורחים מבחוץ לבקר, הם מביטים סביבם בעיניים משתאות כלא מאמינים, ופולטים את הקריאה: שמורת טבע !  הכינוי נדבק בנו… הוא הפך לחלק מגאוות היחידה שלנו. הייחוד שלנו היה שנשארנו "קיבוץ של פעם… אבל אולי היום השימור הזה כובל אותנו, והוא מעטה דק, שקרי, קליפה חיצונית, מראית עין, שלא נמצא בו כבר הפנים שהיה בו פעם. האם כולנו "חברים"? "שותפים"? האם מאחורי הבתים, הצריפים, המדרכות, העצים והדשאים והגינות הציבוריות, פנסי הרחוב והספסלים, עדיין נמצאת ליבת הקיבוץ שהקימו הורינו? והאם היא באמת צריכה להישמר?" זיוה ילין. זיוה היא ילידת קיבוץ בארי בנגב המערבי, שחיה ויוצרת בו עד היום.

סופי ברזון מקאי הגיעה לקיבוץ כילדה מהמטרופולין הגדולה, לונדון וחיה מאז בתוכה את שני העולמות השונים כל כך. שתיהן חיות באותו קיבוץ, מקיימות ביניהן דיאלוג אמנותי ארוך גם כאוצרות הפועלות יחד בגלריה בארי.  כל חייהן שזורים בטבע הקיבוצי שבפנים ובטבע הפתוח שבחוץ מעבר לגדר, בנגב המערבי הנושק לעזה.

זיוה עובדת. היא בונה מנייר אריזה חום של פעם, תפאורות ריקות, קליפות של חפצים שהם נופים, חלקי מראות שגדלה בתוכם: ספסל ופנס רחוב, ממטרה בדשא, מסלעה עם גינה ציבורית (עבודה משותפת של שתיהן). נוף המרחב הציבורי מצויר על תריסים וקירות בלבן של צבע קיר, הכי פשוט. הסטודיו שלה מחבק גרוטאות אכולות עם ריח של 50 שנה אחורה. הציורים שלה, ליריים ויפים, מרשרשים בלב. תשאלו את זיוה על הפוטוסים ושאר הצמחייה המלאכותית בעבודותיה והיא תענה לכם, שהיום לא צריך להתאמץ לגדל טבע, ניתן לרכוש העתקים זולים ועמידים, שלא יבלו מעודף או חוסר השקיה ויישארו ירוקים לעד.

הספר 'על ההתבוננות' שסופי קוראת בו לאחרונה מדבר על  "..המוסדות החברתיים שרוקנו בתקופה המודרנית מן האדם את יסוד הטבע שבו ובכך כלאו אותו; על כן הטבע קיבל משמעות של כל מה שצומח אורגנית, של כל מה שלא מיוצר על ידי אדם, ניגוד למבנים המלאכותיים של התרבות האנושית. בו בזמן, ניתן להבין את הטבע כאותו היבט בפנימיות האנושית שנותר טבעי, או לפחות מציין נטייה לגעגוע להיות טבעי. על פי נקודת המבט הזו דימוי של חיית פרא נעשה לנקודת מוצא של חלום בהקיץ, נקודת מוצא שממנה נפרד החולם בהקיץ כשגבו אליה". (ג'ון ברגר, על ההתבוננות

סופי חולמת, מצלמת ומטפלת (דיגיטלית) בחיות וצמחים, בכל "טבע" שיש סביבה, מינקותה האנגלית דרך ילדותה בקיבוץ וסביבתו ועד חייה כאמא לילדים הגדלים בקיבוץ של היום. מעניינים אותה גם השחרור מהעץ מול הבית, גם חיות לילה והסוואה, החיות מגן החיות בלונדון ופרפרים מכאן ומשם. ההתחלה אצלה היא מוות שחור עמוק שאפשר להיבלע לתוכו; אליו מצטרפים חלקים מוקפדים של חיות, טבע ישראלי (אירוסים, רקפות, עלי תאנה) נוי קיבוצי (עץ בוהינה, בוגנוויליה, קאלות- בבארי היו שותלים קאלות בגינות הקדמיות) וטבע דומם טיפוסי קיבוצי. כמו זיוה, היא מבודדת דימויים: פנס הרחוב, וילונות בית העם (בית התרבות של בארי), ספסל בסגנון ברוטליסטי. לפעמים הן משתמשות באותן דימויים שסופי מצלמת, כל אחת לעבודתה. היא מרכיבה קולאז'ים, איים קטנים, סיפורים של זהות ומקום. היא נשאבת אל ושואבת מ-עולמות מוזיאוני הטבע וגני חיות, שניהם מוסדות שנולדו במאה ה-19 והצהירו על עצמם כמוסדות תרבות, מקור להשכלה, למרות שהיו במידה רבה חלון ראווה לקולוניאליזם האימפריאליסטי. בגני החיות מוחזקים בעלי חיים שסביבתם מצוירת והכלוב ממסגר אותם כמו ציור; במוזיאונים החיות מתות, מקוטלגות, מוצגות לראווה על זמנית. בשניהם טבועה ידו השלטת של האדם. למה נולדו המוסדות האלו ואיתם האסתטיקה הזו? ומתי קרה שהאדם והחיה איבדו את האיזון ביחסים ביניהם?

נדמה שסופי הגיעה לקיבוץ הפשוט, עם הטבע הקטן והנפוץ, עם עיניים ואסתטיקה אירופאים, כך שגם את הפשוט שבו והשלולית בטבע הפתוח שסביבה היא מצלמת באופן הרואי עם מבט של מהגרת לונדונית: חצי מוקסם, חצי מלביש את הפשוט הזה בזוהר מלכותי. "הקיבוץ יכול להתקיים במערכת שמש נפרדת לחלוטין מלונדון וזה יהיה סביר בעיניי. אני חיה עם היקומים האלה חגים בתוכי. תהליכי אינטגרציה ודיפרנציאציה של מהגרים הם דבר דינמי שנמשך חיים שלמים, זה תהליך של שיח מתמשך בין חלקים בזהות שלך והשיח הזה לא מסתיים לעולם, זה טבעו, הוא נזיל ודינמי. שלי מתקיים בשבילי הקיבוץ." סופי ברזון מקאי

שתיהן, זיוה וסופי, מצמיחות מתוך הפרטי והאישי ענפים של שאלות שונות על טבע ותירבות, ועל שיטת החיים השיתופית-קפיטליסטית המוזרה בה הן חיות. דרך הטבע הקיבוצי הן שואלות: האם כל זה עוד חי? אולי מונשם? מלאכותי?
מה עדיין בועט ומה שייך לעבר ומת? האם הן חיות את החלום או שהן כלואות ב"כלוב של זהב" רגע לפני הפיכת הקיבוץ לגן החיות אליו באים לראות את מה שאינו קיים עוד באופן טבעי אלא משמש כמוצג של פעם?

אוצרת:
ענת לידרור
פתיחה:
16/06/2022
נעילה:
25/06/2022

דימויים נוספים מהתערוכה