התערוכה הפותחת את השנה בגלריה בבארי מהווה תמונת מראה לתקופה הסוערת, האינטנסיבית והמסויטת שבה אנו חיים, מציאות של אפידמיה כלל עולמית, הסלמות וחילופי שלטון. כיצד מגיבים ציירים בסטודיו שלהם למציאות סביבם? האם הם מביטים בעולם או מסתגרים בסטודיו ובתהליך הציורי? האמנים המציגים בתערוכה באים מרקעים שונים אך משותפת ליצירתם הכתמיות הבוטה, הנחות צבע חופשיות ופרועות, צבעוניות עזה, מוטיבים של פירוק ושברים, התנפצות, עומס ויזואלי והמון הומור ואירוניה. הגלריה מלאה עד גדותיה בציוריהם הגועשים, ונוצרים הקשרים מעניינים בין העבודות. התערוכה מציגה יצירות של חמישה אמנים בגילאי 40 פלוס מינוס, כמו דוגמת וחושפת נרטיבים וסגנונות ציור של דור ציירים ומזמנת מפגש ושיחה בנושא ציור ישראלי עכשווי.
התערוכה נבטה והתגבשה ממפגש עם ציוריו של אלון קדם ומשיחות עימו. כותב יונתן אמיר בבלוג שלו, בהקשר לציורו של אלון קדם, אך בעיני נכון לכלל הציירים בתערוכה:
קיים פה "ניסיון להקנות משמעות לפעולה הציורית בעידן שבו מותו של הציור ותחייתו מחדש כבר הפכו לקלישאה מחזורית. מאה השנים האחרונות יצרו אינספור מיתות, הספדים ולידות מחדש של הציור, והפכו כל צייר בעל השכלה ומודעות היסטורית לסבל בעל-כורחו הנושא על גבו את משא ההבטחות, ההצלחות, הכזבים והחורבות של המדיום. בדומה לציירים רבים בני דורו, גם קדם מתחיל אפוא את עבודתו כשהוא משוטט במחסן הגרוטאות של הציור המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי גם יחד. השוטטות במחסן הגרוטאות מאפשרת לצייר לחקור את הבלגן, אולם בהתבוננות בציורים קשה לטעון שחקר הבלגן מעניק להם סדר… הוא מכיל כבר בראשיתו הן את חורבות הציור של המחצית הראשונה של המאה ה-20 והן את מחוות הציטוט, הקיטוע והפסטיש שנוצרו במחציתה השנייה"
אלון קדם מציג את ציורי ה"התבחבשות" שלו, אוסף דחוס של כתמים, קווים וצבעים, ספק חלקי אובייקטים, ספק מחוות ציוריות מופשטות, שנערם לכדי גוש ציורי וכדורי המופיע במרכז התמונה וכן חלקי ערימה שהתבקעה מבפנים, ניתזה על בד אחר, וכעת שרידיה מרחפים ברחבי הציור, אלו דימויים מפירי סדר המציגים עולם כאוטי ומשועשע, עולם שעשוי משברים המפוזרים בחלל הציורי. הציור של אלון קדם מביע תשוקה לציור, חדוות עשייה והקסמות, החוגגות את ההתפלשות בצבעים ודימויים ואת המשחק בהם
גבריאלה קליין מציירת ציורים דרמטיים, גדולי ממדים, שבהם היא מוציאה פרטים מסביבתה הביתית המוכרת מההקשר הרגיל שלהם, מתייחסת לבני משפחתה כגופים פיסוליים או יצורי בראשית חולמניים.
בציוריה מופיעים דימויי נוף ודיוקנאות, המאופיינים בגישה פיגורטיבית, בצבעוניות עזה ובהדגשה של חומריות הציור. גם אצלה בולטות הנחות הצבע הכבדות, שכמעט מפרקות את הדימוי.
נעם ונקרט מציירת מתוך התבוננות החוצה, אל העולם שמחוץ לסטודיו, וגם מתוך מבט על תהליך היצירה עצמו. בתערוכה בולט נראטיב האמן בסטודיו, שיעורי ציור וטבע דומם ביתי הופכים לחגיגה של צבעים וכתמים, עיוות והגזמה, ומבט הומוריסטי על דמותה כאמנית, כאם, כאדם. במטרה להפגיש את הציור עם המציאות. לצד עבודת הסטודיו שלה, ונקרט בוחנת בסדרה של 'פעולות ציוריות' את הקשר בין צייר, ציור וקהל.
רותם רוזנבוים מצייר ציור גדוש בצבע, בפרטים וסיפורים,ציור מלהטט, ילדי ופרוע, פתייני, אלים ומטריד, שיוצר סוג של הצפה, מעין סצנה מוגזמת של אסונות. זה חלק מהחוויה שלו בעולם וזה גם האופן שבו הוא בדרך כלל יוצר. דמויותיו נלעגות וגרוטסקיות ויחד עם זאת אנושיות. הציור מותח את המציאות, מפרק, משבש ומעוות. הוא בו זמנית מטריד וקודר, בוטה וגם רך, וגם מצחיק וססגוני.
הדמויות האנושיות, גיבורי העבודות, מעוותות ומשובשות. השיבוש הוא חלק מהמשחק שלו, עד לנקודת פירוק, שיוצרת צירופים ומשמעויות חדשות.
בועז לוונטל מציג גם הוא את "התיאטרון הרומנטי" שבו הוא חי. הדמויות הגרוטסקיות הן חלק מהתפאורה. מאבק פנימי בין חלומות, פנטזיות, שדים ויצירי דמיון הקבורים על הבד תחת שכבות גדושות של צבע כחלק מתהליך יצירתי של הרס ובניית הציור. הכלאתם ההיברידית של אותם יצורי כלאיים, גופם המעוות והמסכות שמאחוריהן הם מסתתרים מסכלים כל ניסיון לקביעה חד משמעית בנוגע למעמדן החברתי של הדמויות, גילן מגדרן או אפילו הכרעה ברורה ונחרצת לגבי מוצאן הזואולוגי כמשתייכות לעולם בני האנוש או לממלכת בעלי החיים. הצבעוניות של ציוריו של בועז לוונטל שונה משל יתר האמנים בתערוכה, אפלה ועמומה יותר, אך השפה הציורית הכתמית, הגרוטסקיות של הדמויות, העולם המטריד הניבט מציוריו, משתלבת עם היצירות האחרות.
התערוכה מהווה הזדמנות לצופה להציץ לעולם הציור הישראלי העכשווי ומייצרת מפגש מרתק בין ציירים שמתרחש בגלריה, מחוץ לכתלי הסטודיו.