גוזרת החלומות | יעל סרלין
אוצרות: סופי ברזון מקאי
ד"ר זיוה ילין
יעל סרלין היא הזוכה של פרס גלריה בארי #1 שהושק ביריד צבע טרי 2021 ויוענק כל שנה לאמנ.ית מצטיינת מחממת האמנים העצמאיים.
על תפרים נסתרים
תערוכתה של יעל סרלין "גוזרת החלומות", מרובת שכבות המונחות זו על גבי זו, ומאפשרות הצצה לתוך עולמה ועולמות אחרים. שכבות שהן כזיכרון אישי וגם קולקטיבי וכבר קשה להפריד ביניהן. היא פועלת בתוך יצירתה כחוקרת תרבויות נכחדות, הופכת אבנים כדי למצוא עקבות עבר, מבקרת בבתי קברות, נוברת בארכיונים של קהילות יהודיות בארצות הבלקן ובמזרח אירופה ומלקטת דימויים, צילומים ישנים, חפצים, דימויים סמליים וסיפורים. תלויה באוויר שאלת הבית, הזהות והזיכרון שעסקה בה בעבודותיה המוקדמות. כעת היא מרחיבה את המעגל ומשוטטת בנבכי העבר, מה שנשאר ונקבר אי-שם.
זהו סיפור שמסופר דרך הדברים שלא נמצאים בו, קווי מתאר של חיים וקהילות. שכבות נייר גזור נערמות, האובייקטים שנחתכומהם מתירים עקבה פעורה. מה שהניח את העקבה כבר איננו, נותרה רק רוח רפאים מוטבעת בחול. שכבות על גבי שכבות כמו תל. הן נערמות כמו עדשת זכוכית סדוקה, נולדות מתוך הרקע השחור. דבר נגרע משם והוסף לשם בו זמנית. חוט מושך מטה ומעלה, בתנועת נדנדה או מאזניים. דבר מושך ודבר נמשך, פנימה והחוצה, בין עבר של קהילה לזהות אישית.
סרלין טווה בזהב על גבי "עצי-חיים" שמצאה זרוקים טרם קבורתם בגניזה, מוסיפה להם סבך של חוטים ודרכם גם אורך נשימה, קצבת-חיים, עוד זמן בעולם הזה לפני המעבר לעולם הבא. גוש לא מאורגן נסלל, מתכנס, מתלפף, יורד במשפך המשיב את הסדר על כנו – כאוס בצד האחד, חוט זהב בצד השני וזוג ידיים באמצע טוות, רוקמות, גוזרות. מלוות את החומר בשינוי מצב הצבירה שלו.
חוטי זהב משתלשלים מתוך עבודות רקמה עדינות. הסמלים נלקחו מקברים יהודיים. חיים שלמים מתנקזים דרך מערבולת קטנה, במורד הזמן, אל תוך צורה אחת. שאריות פרועות של חוט מחברות בין הסמלים לביננו, יד זעירה מושטת, קצה חוט מוביל אל תוך הציפור, הסולם, הבית. אם נמשוך הכל יימשך יחד אתו או שנימשך אנחנו אל תוכו. החוטים מעלים על הדעת את חוט החיים, המספריים שקוצבות אותו והקשר העדין בדמות פעולה אחת בלבד, העומדת בין חיים ומוות, מציאות וחלום, עולמות קונקרטיים וזיכרון מתמזג אל תוך העבר או אל תוך עצמנו. אנחנו נושאות את העולם בתוכנו והוא נושא אותנו בתוכו.
ביצירת הווידאו "חלומות" סרלין יוצרת הקבלה בין זיכרון לחלום. הטקסט הנפלא של דויד אלבחרי מהדהד בקולה בחלל, ומדבר על הקו הדק המפריד בין העולם האמיתי לעולם החלומות.
"יש אנשים החולמים חלומות ארוכים ועמוקים ונודדים כה רחוק עד שאינם מסוגלים לחזור בזמן. הם כורעים ליד הקו המפריד, שמצדו האחד הוא נראה כמו קיר ענק. הם מחכים לידו עד שתיפתח הדלת לעולם האמיתי וייווצר מעבר אל הצד השני… אמנים הם היחידים שיכולים לחצות את הקו המפריד בין המציאות לחלומות , לבקר את הישנים בשנתם ולאחר מכן לספר לאלה הערים במילים או בתמונות, צלילים או קולות, על מה שלמדו בעולם שמאחורי העפעפיים הסגורים…"
ויעל אכן חוזרת ממעמקי המחקרים שלה ומספרת לנו, פותחת את עינינו. בוידיאו נשמע רחש המספריים הגוזרות, הקצב שלהן. חיתוך, הוצאה, גזירה וצירוף ומעבר למרחב אחר.
עבודת הקולאז' הגדולה המכסה את קיר הגלריה מאזכרת את קיר המזרח, קיר של געגוע למקום רחוק ומקודש מהעבר, זיכרון קולקטיבי של פרידה וכמיהה. הקיר הופך למפתן לעולם אחר, ממד מפריד/מחבר בין עולמות, רגע סף קפוא, כלי קיבול של אובייקטים של זהות, מושהים רגע לפני התלכדותם, או רגע אחרי התפרקותם. מוחזקים בעדינות ובמתח בידיה של האמנית. שלמותו של דבר היא סופיותו, והסופיות היא המוות. זהו קו פרשת מים של קיום וחוסר קיום, של חלום ורגע ההתעוררות ממנו. רגע שיכול להפוך לכל דבר. הוא מחזיק בתוכו את כל האפשרויות כולן – לבישת ופשיטת צורה, עלייה לגדולה או התפרקות, חיים או קיום בתוך עולמות החלום.
יעל סרלין כמו נודדת בעולם, נודדת בין העולמות, מאבדת את תחושת הזמן והמרחב, את הגבול בין כאן ועכשיו לשם ואז, בין החלום למציאות, בין האישי לקולקטיבי. היא פועלת בעולמה, אוספת, מתעדת, מצלמת, משכפלת, גוזרת, מחברת ותופרת ואף רוקמת בחוטי זהב את דימוייה. פעולה עמלנית וחסרת מנוח של איסוף, גזירה והדבקה ויצירת דימוי חדש. עולם חדש. בין הערות לחלום.
