ענת פרופר גולדנברג | שיר הנשים המחכות

הנשים המחכות | מאת: ד"ר זיוה ילין

אזור נחאביר*, הממוקם במרחק 3 ק"מ מערבית לקיבוץ בארי, ובמרחק 3 ק"מ מהעיר עזה, מהווה סביבה היסטורית מרתקת. המתהלך בשטח פתוח מישורי זה, בעל הערוצים והבתרונות שחרצו הגשמים באדמת הלס, אינו יכול שלא להתפעל מהנוף השקט והפסטוראלי שמבצבצים בו שרידי מעשה ידי אדם אשר הצמחייה שבה וכיסתה אותם בעקשנות, אך ידי הזמן לא הצליחו לטשטש את 170 הקירות הלבנים וסוללות העפר, שהוקמו ע"י הבריטים במטרה לשמש כמחסני תחמושת, בהערכות לקראת הפלישה הצפויה של צבא רומל מכיוון מצרים במלחמת העולם השנייה. רומל נבלם, ומתחם התחמושת לא שימש מעולם לייעוד שלשמו הוקם, ואף פצצה אחת לא הונחה בו. שלד בית החרושת לגפרית שהוקם במקום ע"י חברה בריטית-מצרית בשנות השלושים למאה העשרים, עדיין מתנשא אל על ומעיד על עצמה שננטשה, ומגדל המים ובית הביטחון בנחאביר (היא בארי הישנה) צופים ממרחקים על הנוף השלו. גם הם מספרים את סיפור העלייה על הקרקע באישון ליל, ואת סיפור ההגנה על המקום במלחמת השחרור.

בשנים האחרונות הופרה שוב השלווה (ששררה באזור לאחר שוך מלחמת ששת הימים) עם שלושת ה"מבצעים" בעזה, "עמוד ענן", "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". אז רעש האזור כולו משיגורי הקסאמים ליישובי העוטף, ומפצצות חיל האוויר הישראלי וסוללות הארטילריה, שהבעירו את עזה והרעידו את הבתים ביישובים הסמוכים. ולאחר מכן שולחו מכיוון עזה בלוני התבערה שהבעירו ושרפו את השדות, יערות הקק"ל והוואדיות. כתמים שחורים גדולים וכעורים התפשטו בשדות. כל הנוף השתנה מדי קיץ, ועשן סמיך ומחניק חדר ליישובים והקשה על הנשימה. ועדיין הנוף עוצר נשימה, רחב ידיים, והשדות מוריקים מחדש בכל חורף. בשדה זה בחרה ענת פרופר גולדנברג לבצע את הפרפורמנס שלה. שדה טעון היסטוריה מקומית של מלחמות, שריפות, אזעקות "צבע אדום", קירות ביצורים ותחמושת מימי הבריטים, אש ועשן וחרדה. הפרפורמנס מתבצע על ידה, כשהיא לבושה בשמלה כהה ומטפחת, חגורה וסינר מנחושת מרוקעת בעלת עיטורים רקומים מעשה ידיה. היא צועדת במרחבי השדה, ראשה נוגע בקו האופק, והיא מחככת ידיה זו בזו  בתנועה סיזיפית אין סופית, תוך שהיא צועדת במעגלים, יחפה, ורגליה משתפשפות ונפצעות מרגבי האדמה והאבנים, מרפרפות על פני נבטי החיטה הצומחים בשדה.

המצלמה עוקבת אחר האישה בשדה, מרחוק ומקרוב, בסבלנות ובקשב, והרוח מניפה את שולי שמלתה ומאיימת להכניע אותה. ברקע בוקע הסאונד של קולה של האמנית, החוזרת ומדקלמת באיטיות ובתשומת לב לכל מילה את שירו של יאיר לפיד "שיר אהובת הספן". לפיד כתב את השיר בהשפעת ספרו של ג'ורג' אמאדו "ים המוות". הרומן מתרחש על רקע חיי הספנים והדייגים ברציפי הנמל של באייה, בברזיל. הוא מתאר את גורלן של נשות הימאים, שנגזר עליהן לחכות בחשש לשוב יקיריהן מהים, שנידונו למות בו. ופה אצלנו – מי היא האישה המחכה, הנשכחת? למי היא מחכה? לאהובה שלא ישוב מהקרב? לבנה שנשלח למלחמה בעזה? האם גם גורלם נחרץ בסיפור הזה? ומה תפקיד הרוח בשיר? האם היא זו המבשרת את בשורת האיוב, בשורת המוות? ועד מתי היא תחכה בסבלנות שהרע מכל יקרה?

הכל שקט ורק רחש חיכוך דיסקאות הנחושת שעל ידיה זו בזו, רחש הרוח הנושבת בשדה הפתוח, והקול הנשי המונוטוני שחוזר על עצמו שוב ושוב בהקראה, כמו קבלת הדין והגזירה, מהדהד את עצמו ונטמע ומתערבל ברוח המאוד נוכחת בסאונד.. המוטיב המעגלי הרפיטטיבי, הפולחני, הוא חסר מוצא וטעם ויחד עם זה הוא קסום ומרתק ואין לנו דרך להתנתק ממנו, ואין דרך אחרת ואין חזרה. הוא כובש אותנו אל תוכו. האישה מופיעה בכל מסך מכיוון אחר, ומבלי משים מכפילה עצמה והופכת לנשים. פעם מימין ופעם משמאל או ממרכז השדה הרחוק, מתקרבת למולנו. לא נוכל להמלט. המכונה, הניצבת בחלל הגלריה, מדמה באופן מכני את תנועת חיכוך הדיסקאות שהיא אוחזת בידיה. שתי דיסקאות נחושת המחוברות לזרועות מכניות, מונעות עי מנוע חשמלי ומייצרות תנועות מעוגלות החוזרות על עצמן. קצב החיכוך של המכונה מסונכרן עם קצב החיכוך של הדמות בוידיאו. נדמה שהצורך להתרכז בפעולת החיכוך הקצבית מאפשר הסטת תשומת הלב מהעניין העיקרי, מהטקס הנשי של הציפייה מורטת העצבים ומהשכול. עבודתה של ענת פרופר גולדנברג נוגעת בנימי נפשנו כנשים וכבנות וכאימהות, וכתושבות העוטף וכאזרחי ואזרחיות הארץ הזו. הלא כולנו משולים לנשים המחכות בלילות.

  • נחאביר – הוא אתר העלייה לקרקע של קיבוץ בארי, אחד מ-11 הנקודות שעלו להתיישב בנגב, במוצאי יום הכיפורים 1946. פירוש השם מערבית: "אדמות רעות", אדמות סחף מבותרות ממי הגשמים, קשות לעיבוד. עם תום מלחמת העצמאות העתיק קיבוץ בארי את מקומו 3 ק"מ מזרחה.

אוצרת: ד"ר זיוה ילין
פתיחה:
04/01/2022
נעילה:
05/07/2022

קטלוג

דימויים נוספים מהתערוכה