" שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה."
שיר השירים, פרק ח' פסוק ו'
להבה של אלוהים.
מרכז "שלהבתיה". ירושלים של שנות ה-50. עומדת על הבסיס הרחב של המילים משיר השירים, התחילה במרכז פעילות של המכון הפיני. משנת 1956 עד שנת 1967 הופעלה במיסיון בית-ספר ופנימייה לילדים יהודים. המתחם שנמצא עדיין ברחוב שבטי ישראל, כלל בזמנו גם את בית הבישופ ברחוב הנביאים 25.
"מרכז פלם 1859" מקובע על שלט ליד שער הברזל של בית האבן.
בין קירות האבן הירושלמית, תחת חלונות מקושתים ואיקונוגרפיה נוצרית אוונגליסטית, נפתח ונסגר פרק בסיפור החיים של אמו של אליקו, יחד עם אחיו ואחותו הגדולים. מלווים בנזירה הם הלכו יחד את רחוב הנביאים, אמא ושני ילדיה הקטנים, עד למיסיון שם הילדים העבירו שנים מילדותם.
בית השיטה. כעבור חמישים שנים ויותר. במבנה נטוש ומועד להריסה, לאורך חודשים של עבודה ועם צוות של אנשים וילדים, מוקם סט צילום. הוא מתמלא בחפצים שנאספו במשך שנים. דלתות מוקמות, ציורים נתלים, קירות נצבעים, עד לשחזור לא בהכרח נאמן למציאות, של המיסיון בו קורות משפחתו התגלמו לפני כל כך הרבה שנים. שמיכת החום הכבדה של העמק מתפוגגת בכניסה לחלל, אל תוך קרירות ירוקה ולא אישית של הקירות וצלחות הפלסטיק. עמל של חודשים מתכנס למוזיאון הזיכרון של משפחתו בירושלים.
" סרטרז חייכה לילדה הקטנה
וקלעה לה צמה בהירה על הגב
מרברנס הלבישה שמלה לבנה
ולימדה איך קוראים בתפילה מול הצלב
תקרת המיסיון ברחוב הנביאים
התמלאה נגינות של עוגב
סביב לשולחן ילדים אסופים
אוכלים בין כנפי מלאכים יפים"
תפילות הילדים, ריקי גל. מילים: צרויה להב ושבא סלהוב
כל תמונה שצולמה בסט היא פנטזיה חולמנית של דבר שהיה, גם אם לא בדיוק כך. זיכרון או פצע שאליקו חובש ברחמנות. תהליכי חשיפה, גילוי והסתרה בנופים נורדיים. מה היא אמת ומה היא בדיה היא שאלה שמרחפת על-פני השטח של הצילום. אך הזיכרון הוא בעצמו בדיה שמשתנה מרגע לרגע, נמחקת ונוצרת מחדש בכל פעם שאנחנו מעלים אותו מן האוב, מנערים ממנו את האבק שהצטבר עם הזמן. צילום אחרי צילום נערמים לתל של אירועים מורכבים, שחזורים לא מדויקים, שבילים מתפתלים בין חדרי זיכרון מעומעמים של אמו, אחיו ואחותו. יש ללכת בזהירות ובשקט בין מסדרונות החדרים. לא להעיר או להפריע לשלוות הדיירים. מסתתרים בהם מערכות יחסים מורכבות וטעונות, פצעים ומכאובים. וסודות. הרבה סודות בין מנחי הגוף והמבטים. שאלות ותשובות ושאלות ללא מענה. איזו חמלה ועדינות מונחות כאן זו על גבי זו. בסבלנות הוא מפיח חיים בסצנות לא כמי שרוצה לגלות אותן, אלא כמי שרוצה לאפשר להן להישאר לא פתורות, עד שיבוא זמנן. בסוף מצטברת דממה מלאת יראה. אם מפני האל הנוכח בכל או מפני כובד המשקל של החומרים לתוכם הוא נושף חיים.
החללים מלאים סתירות. רוחצים באור הקדושה הזהוב או ממתינים באפלת הצללים, וההתרחשויות מלאות בזרמים תת-קרקעיים של אי נוחות. רגעים אינטימיים מהורהרים גנובים תחת עניים בוחנות, תנועות גוף מוקפדות ומאורגנות. נעדרות מגע ספונטני, התרפקות, הנחת ראש. לעיתים זה מבליח לרגע קצר, ונעלם שוב אל תוך תכליתיות של מערכות יחסים ממוסדות. בית לא בית. החפצים נכונים, המעשים נכונים, אך עם קרע פעור בין מילות האהבה עליה הוקם המקום הזה, על תכולתו ואנשיו, לבין אהבה. בשחור לבן מנצחת על הכל בזכוכית סדוקה, תמונה של Le Saint Cœur de Marie, הלב הטהור של מריה. אהבת אם וליבה השבור. הלב שאוהב את בנה. כל האמהות כאן אינן, יחד עם אהבתן. שהרי הבית הזה שנבנה על הצהרת אהבה, נעדרת ממנו התגלמותה הראשונית ביותר.
אליקו מתקדם מהפעולה הקשה והעמל שהושקע בהקמה בביום ובצילום, לביטוי הרגשי הסבוך של שיחה ואיחוי. כי במקביל לקירות המתמלאים מבפנים, בחוץ הוא הולך שוב עם אמו, בת 92, ברחוב הנביאים.
