חיים בין היפה לנורא, בין האידילי למשובש
פרקטיקת העבודה של אורית ישי נעה תמיד בין הניגודים האלו של היפה והנורא, הנקי-סטרילי והמרגש, האידילי והמשובש, הרגוע והמטריד. גם אם יש דרמה בעבודה, היא תמיד מתחת לפני השטח, לא נראית. מתעתעת בצופה.
במרכז תערוכתה החדשה "נווה מדבר שלוותה" בגלריה בארי, מוקרנת עבודת הווידיאו עוצרת הנשימה Smoke in the Desert (עשן במדבר). עוצרת נשימה בגלל פס הקול האנושי שמגולל סיפור אמיתי של לוחם ממלחמת יום הכיפורים שעוסק בדילמה מוסרית מצמררת, הפרת פקודה, ויחד עם זה המעשה הכי אנושי שיש. עוצרת נשימה גם מהפן הצילומי. צילום שרובו ממבט הציפור/הרחפן, איטי ומשתהה, כמעט סטילס, יפה ופסטורלי ובו זמנית מטריד, נטוש, ריק מאדם, פראי וצבאי. הסיפור האנושי מסופר על רקע נופי האזור הטעונים בהיסטוריה מקומית של סכסוך דמים: חורשות דלילות של עצי אקליפטוס צמאים, מרחבים נגביים שנראים תלושים מהמציאות כי הם לא שדות חקלאיים, גם לא מדבר ולא מקום ישוב. פזורים בו מכרות גופרית ישנים מימי הבריטים שנראים מלמעלה כנוף ירחי הזוי, שרידי מפעל נטוש לייצור גופרית, שרידי מבנים צבאיים בריטיים והתיישבות ציונית, מגדל מים, כביש בטון מחורץ ועשרות מתחמי תחמושת, קירות ומחפורות, שנראים ממבט על כשרידי תרבות קדומה או כשדה קרב, ערוכים שורות שורות בתוך שדות החיטה. ברקע הקול הדובר נשמע טרטור מטריד, צלילים שמבשרים תחושה של אימה וחרדה, שיבוש והפרעה, בומים רחוקים מבליחים והלמות תופים-לב.
עבודת הווידיאו המוקרנת על קיר הגלריה מוכפלת ומשתקפת במימי בריכה. רצפת הגלריה נעלמה תחת חול שכיסה אותה ונווה מדבר צמח בחלל: עצי דקל, כסאות נוח ושרפרפי חבל. כל כך יפה ושלו ומפתה לשקוע בכיסאות הנוחים או להתפלש בחול הרך. אך תחת פני השטח השקט והרוגע הזה מזדחלת לה תחושה עמומה של שיבוש ושל אי תקינות: עצי הדקל הם תפאורת פלסטיק, הבריכה מלאכותית צמודה וכמו יוצאת מהקיר, אפילו כסאות הנוח הם סוג של מוטציה, הבד הצבעוני הוחלף בבד חאקי צבאי. הילת הירח על אחד מעצי הדקל מקורה בפלש של פנס.
במסך קטן מוקרן וידיאו נוסף בו נראה אתר פחי אשפה בקבוץ בארי, שבמרכזו פרוש שטיח ואישה מנקה אותו במטאטא. מי שם שטיח ביתי באתר אשפה וטורח לטאטא אותו? גם זה הזוי ולא נורמטיבי. שרקה, מוותיקות קיבוץ בארי, מנסה לייצר איים קטנים של שלווה, ניקיון ויופי בתוך המרחב הציבורי. במשך שנים טיפחה את אזורי פחי האשפה, ניקתה וסידרה ואף פרשה שטיחים. החזרה בלופ אינסופי על פעולת הטאטוא הסיזיפית היא סוג של שיבוש וא-נורמליות. במסך נוסף מצולמים פרפרים מנסים לעוף (("Die to Fly". משק כנפיים ופרפור מטריד בלופ של 30 שניות.
הבחירה בשם "שלוותה" זורקת אותנו הלוך ושוב מהשלווה והרוגע לשיגעון. אנחנו, תושבי המקום, לא מרגישים כמה זה הזוי לחיות את חיי השגרה שלנו בצמוד לגבול עזה, בסכסוך מתמיד של שנים, כי זו המציאות שנולדנו אליה, אך אורח לרגע שבא מבחוץ, חש זאת. עדותו של החייל אופפת את החלל, מעלה שאלה – עד כמה יכול אדם ללכת עם תחושת הבטן שלו? מה המחיר האפשרי של סירוב פקודה? כיצד יכולה באמצע שדה הקרב להירקם חברות בין אנשים משני צידי הגבול? סיפור על הומניות ואנושיות, אמונה באדם שעומד מולך. זהו סיפור שמביא תקוה. האם עדיין קיימת תקוה לחיים של שפיות או שהשנאה כבר כיבתה כל שביב כזה. אורית ישי מפלרטטת עם הסיפור הזה ומעלה תחושות ושאלות.
