חן שיש מציגה בגלריה בבארי את תערוכתה "דה קונינג ואני משפחה", כשמה של אחת העבודות בתערוכה.
שם התערוכה מרמז על האהבה ותחושת הקרבה של האמנית לצייר המופשט האמריקאי וויליאם דה קונינג, הידוע בג'סטות הרחבות שלו, בהנחות הצבע הנדיבות והדשנות, באקספרסיביות, בצבעוניות, בתשוקה, ובנשים המפלצתיות שלו. אך חן שיש, למרות הערצתה לג'סטות, לחומריות הנדיבה הדה קונינגית, לאקספרסיביות הבוטה, אינה דה קונינג, כי אצל חן שיש קיימים קלילות והומור וציור שלא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הג'סטה שלה יבשה יותר, הקו הוא רישום אוטומטי, גרפי, ראשוני וילדי, והצבעוניות מצטמצמת למספר צבעים שולטים ושטוחים, לשחור, לבן, ורוד, זהב ואדום. צבעוניות פלקטית, פופית, על גבול הקיטש. ובכל זאת הקריצה החברית הזאת לדה קונינג, הפמיליארית, יש בה חן רב.
לעומת ציירי שדות הצבע האקספרסיביים בשנות החמישים של המאה העשרים, חמורי הסבר והטרנסצנדנטאליים, שהורישו לנו את הכבוד לשפת הציור המופשט ולעקבות שמותירות מחוות הגוף של הצייר על הבד, עדויות של הפעולה הציורית עצמה, אנו חיים היום בעולם ציני. האירוניה משתלטת על הכל. לא ניתן יותר לחזור לנקודה ההיא, לשפוך ולהתיז צבעים, להכות בבד, ו"להביע את עצמך" מבלי להפוך לפתטי. הציור של חן שיש נוגע באקספרסיביות דרך פילטרים של מודעות ושל זמן שעבר, זמן הפופ, הקונצפט והפוסט מודרניזם. בציור של חן שיש מופיעים דימויים שהופכים לסימבולים, נרטיב אישי וקולקטיבי . זהו מילון צורות חן שישי : לב, פרח, מנורה, ציפור, עין, עלה, בית, טיפות, סימני איקס ועשן מסולסל… מצד אחד מעוצבים ומסוגננים ועמלניים עם הדבקות של "קשקשים", סרטים וחלקי ניירות ליצירת טקסטורה בולטת ומאידך ספונטניים, מתפרצים, משוחררים מכבלי החברה. דה קונינג האקספרסיוניסט הוא אכן עוגן ביצירתה של חן שיש. מעין "אב רוחני" שבהינף מכחול ושרבוט היא מורדת בו. בתערוכתה בגלריה בבארי מציגה חן שיש עבודות על נייר בגדלים מגוונים: תחריטים, ציורים בגודל גיליון וציור מונומנטאלי בגודל 4.20×4.10 , מקצתן נעשו במיוחד לתערוכה ואחרות נוצרו בברלין ועדיין לא הוצגו בארץ.
חן שיש זכתה במלגות רבות ובפרסים, ביניהם פרס האמן הצעיר (2004), פרס עידוד היצירה (2009) ופרס לנדאו (2013). בועדת פרס לנדאו נכתב על יצירתה: "…חן שיש בוחנת את הגבולות של הציור מחדש בשפע של דימויים, בפורמטים גדולים, בטקסטורות רבות, במשיכות צבע גרנדיוזיות בשחור, זהב ואדום ובטקסטים פואטיים. היא נעה בחופשיות מנאיביות לתחכום ציורי. יש ביצירתה אינטואיטיביות ואנרגיה מתפרצת לצד ציור מיומן ומושכל. שיש הציגה במוזיאונים גדולים בארץ ובעולם והיא הולכת ומבססת את מעמדה בזירה הבינלאומית."
בציור הגדול התלוי על הקיר המרכזי בגלריה, הנקרא "הנסיכה הורודה, הנשר, הסנפיר והלילות הארוכים", נראית במרכז הציור דמות שחורה גדולה עם עיניים לבנות ושמלה ורודה שכנף ענקית יוצאת מגופה. היא מוקפת בעיניים רבות שרואות, או בעצם חלולות, שבאות להמחיש את העיוורון שלנו. הציור הענק, מעין ציור קיר, הוא ניסיון לעשות משהו אורבאני מבחינת המימדים. הוא כל כך גדול שאינו יכול להכיל את עצמו והוא משתלשל, גולש ונופל אל הרצפה, ומדגיש בכך את הכובד שלו ופורץ אל החלל. לצד הדמות הגדולה מופיעות עוד דמויות קטנות, ראש של נשר, ראש מוזהב, רגל של ציפור, סלסול של עשן ודמעות, שזהו מוטיב מאוד מרכזי בכל העבודות של חן שיש, שחוזר לכל אורך התערוכה, לעיתים הדמעות מודבקות והופכות לקשקשים, נקודות שממלאות את חלל העבודה באינטנסיביות ולא נותנות רוגע ואוויר לנשימה.
שמות העבודות מאוד חשובים לחן שיש והיא מקדישה להם מחשבה רבה. יש בהם פיוטיות לירית ורומנטיות שבאה לעיתים כניגוד לציור האקספרסיבי-אינטואיטיבי, המפתיע והמרענן. בתערוכה מוצגים ציורים ששמותיהם: "באה מארץ הענקים", "העלמתי עין", " בדרך אל האורות המופלאים", "רציתי להיות לבד- לנתק את המרכזייה" ועוד…
בחדר ההקרנה ניצבות שתי עבודות טלוויזיה, שהופכות למיצב בחלל הקטן והחשוך. גם שם מדביקה האמנית גזרי צילומים, משרבטת בלורדים, מוציאה כנף ומשתמשת באור המרצד של המרקע כחומר רקע ביצירתה. הגודש הרב שגולש ומעמיס את ציוריה של חן שיש, ושנמצא לכל אורך התערוכה, יכול להתפרש כסוג של אובססיה, התפרצות אנרגטית ותוססת, אקספרסיבית, או- כפי שכתבה האוצרת נעמי אביב ז"ל- כסוג של שפע, כאקט של נתינה, הרעפה ונדיבות. המון דמעות, המון עיניים, לבבות, עלים, סירות, פרחים, ראשים, ציפורים, טיפות… כל אלו הן מה שמעניקה לנו חן שיש, בכמויות, וברוחב לב, גם כשהוא שבור.
