ויקי סקנדריון מציגה בגלריה בבארי עבודות ציור ופסול, שיצרה בשנתיים האחרונות.
תהליך היצירה, כשהיא שופכת את החומר ללא תכנון על המשטח החלק ומהצורות שנוצרו באקראי היא דולה את הדימוי על ידי גריעה, סימון והוספה, מאפשר מפגש מפתיע עם עולמות בלתי מוכרים מהתת מודע, כמו מבחן רורשך המחייב את הצופים להתעמת עם המחשבות, התשוקות והזיכרונות המודחקים שלהם. עולם של דימויים מופלאים שהאמנית בוראת מתוך נפשה, מהכתמים והטקסטורות שנוצרו על משטח העבודה.
הדימוי המרכזי המופיע ברוב ציוריה היא דמות אישה שופעת, בשלה ונשית, חייתית ופראית, סוג של אם גדולה, מכילה, יולדת ומזינה, מיתוס האלה הגדולה, אלת הטבע, הבוראת חיים. לעיתים דבוקים לפטמותיה המרובות תינוקות אדם, ובציורים אחרים נובע מגופה גופו של גבר, שהיא נושאת על גבה והם הופכים לגוף אחד, חצוב באבן. דמויות הנשים לובשות צורה של נשים מיתולוגיות, ארכיטיפיות וחייתיות, הצומחות מתוך האדמה.
דימוי נוסף השולט בעבודותיה הוא דימוי הזאב. הזאבים בציוריה של ויקי סקנדריון מתגודדים לרוב בלהקות, נצמדים לגופה של האישה, מאיימים, מחזרים, נולדים מגופה או חוסים בשמלתה. אך האישה לעולם עוצמתית, חזקה ואינה קורבנית. הזאב מייצג את ארכיטיפ הצל היונגיאני, הפראי והחייתי. הוא מייצג את הצד הפראי שבאישה. למעשה זוהי אותה ישות שיש בה חלקי נפש שונים המנהלים דיאלוג ביניהם. הוא מייצג גם את ארכיטיפ האנימוס, הישות הגברית הקיימת בתוך נפשה של האישה.
לצד הציורים ניצבים בחלל פסלים העשויים מליפה מיובשת, חומר טבעי, המשמש לרחצה וקרצוף הגוף במסורת המקומית בארץ וברחבי המזרח התיכון. הליפה היא בעלת מבנה מרתק. חלקיה הפנימיים מדמים מערכת עצבים חשופה או מערך סינפטי המרמזים על פגיעות ורגישות בדומה לגוף האדם.
ויקי סקנדריון משתמשת בליפה כחומר וכאובייקט פיסולי. היא חותכת ,קורעת ותולשת עד לקבלת פיסות קטנות המופרדות משאר חלקי הליפה. לאחר הפירוק מחברת מחדש את הפיסות בתפירת יד כמעין פעולת איחוי וריפוי. לרוב היא מצפה את הליפה בשעווה אשר באופן סימבולי מהווה שכבת הגנה השומרת על העור או הבשר החשוף ואף משלבת חומרים נוספים כמו פרווה לבנה.
העבודות מדמות בחלקן בשר חי ופצוע, ואחרות מזכירות איברים מיניים ,נשיים וגבריים. הסיבים הופכים לשערות, לפרווה, לישות אחרת. הפסלים, כמו הציורים, מהלכים על השביל הדק שבין הגופני לצמחי, בין החושני והמפתה לפצוע, בין הגברי לנשי.
