fbpx

מרים כבסה | זמנו של עולם

כמו נשימה אחת גדולה של חיים

הציור של מרים כבסה בגלריה בבארי עוטף את כל החלל, מהתקרה המחודדת, לקירות ולרצפה, מתפשט ונשפך ללא גבולות מעל ומעבר. משחיר ומסמן, מלטף וחובק, אוטם באופן טוטאלי כל סדק, מחפה בגלי הוויברציות שלו ומכסה כליל את הגלריה הלבנה. נוצר תעתוע, כשהחלל העוטף את הצופה הופך לציור, כשהממשי והדמיוני מתאחדים, כשהמציאות הופכת לאשליה. כמו לדרוך בתוך ציור, להישאב אל אשליית הדו ממד, לאבד את תחושת המרחב, איפה שקוע ואיפה בולט, להיסחף לחוויה שהמוח לא יכול לעבד אותה.

טכניקת עבודתה של כבסה מתנגדת לחומר, להנחת הצבע הדשנה, להתכוונות לדימוי ספציפי. היא מורחת את הצבע המדולל בטרפנטין באמצעות ספוגים עבים, במצב נוזלי, כשהנשימות שלה מכתיבות את הפעולה. פעולה איטית חזרתית וקבועה, שכל הזמן משתנה על פי מידת הלחץ, זווית הגוף, תנאי המשטח. הגוף הופך למכשיר מדידה שלא ניתן לשלוט בו. כל מריחה-נשימה מותירה עקבות מפתיעים, משתנים ממקום למקום, מעבירים תחושה אורגנית, עם חיות. הציור נושם. חשוב לה, למרים כבסה, להישאר יציבה, "סטילנס", ולא ליצור פעולה מתוכננת. לא לנסות לייצר דימוי ולא ליצור "התכוונות" לדבר. לא לנסח אופן פעולה, נוסחה, חוקים קבועים מראש, כפי שעשתה בעבר. היא מנקה את כל אלו, משחררת, נותנת לעבודה להוביל אותה, משתדלת לא להפריע לה להתהוות. היא הופכת להיות הפועלת של עצמה. העץ הניצב בחלל, פיסת טבע לא מתורבתת, צבוע גם הוא באותה הטכניקה, הוא האובייקט היחידי במרחב. עומד עירום כשענפיו פרושים לצדדים כשתי ידיים, נטוע בתוך דלי צבע. העץ שתול בחלל, לא קשור, לעצמו, מעביר תחושת יתמות ובדידות תהומית, הופך בעל כורחו ל"דבר", מפעיל את החלל הגדול המקיף אותו.

חלל הגלריה היה בעבר חלק מחדר האכילה הקיבוצי. הוא נבנה בשנת 1956 , צריף טרומי ענק שהובא מגרמניה. באותן שנים יובאו צריפים שוודיים, פיניים וגרמניים כפתרון לבנייה מהירה וזמינה, בתים מוכנים שהסוכנות ומוסדות העלייה סיפקו לישובים הצעירים בארץ. מבנהו אירופאי, מאורך, וגגו מחודד. לא דומה לבתי האבן הערביים, שטוחי הגג, שהיו בארץ. למרים כבסה הוא הזכיר כנסיה, מבנה שתפקידו להכיל חומר ורוח, חוויה של שקט, מחוץ לחיים עצמם, בועה בתוך הזמן. מבנה חדר האוכל שימש כמוקד חברתי ותרבותי של החיים בקיבוץ והיה לאחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים שלו. הרבה מעבר לאולם אכילה הוא היה מרכז חברה ותרבות, מקום התכנסות של החברים לסעודה, אסיפה ודיון, לארגון יומיומי של סידור העבודה, וכן לריקודים, הרצאות, חגים ומועדים – מרחב ציבורי שוקק חיים בכל שעות היום והערב. חדר האוכל נתפס כמקדש חילוני, ומבחינה פורמלית וערכית הוא המבנה הבולט והמושקע ביותר בקיבוץ. גם מיקומו במרחב מבהיר זאת באופן חד משמעי: הוא ניצב במרכז הקיבוץ וכל הדרכים מובילות אליו . הקבוצה תפסה את מקום המשפחה שנותרה בגולה, הרעיון החברתי תפס את מקום הדת, וחדר האוכל תפס את מקומו של בית הכנסת.  האכילה המשותפת נתפסה כערך תרבותי חשוב, המבטא שיתוף ואחווה ומסמל את הקהילה ואת החיבור שלה למקום.

שם התערוכה : "זמנו של עולם" מצוטט משירו הארוך של ביאליק, שמעביר תחושת חיים שלמים שעוברים, יוצר אחדות של החלל והזמן. החלל הוא העולם והוא מבוטא בזמן המשכי ואינסופי. כשם שהציור גולש ומתפשט מהתקרה לרצפה כך הפעולה הציורית האיטית והסזיפית יוצרת חוויית זמן אחר. הציור הופך לגרף של זמן, מעין סייסמוגרף עדין שמבטא את הוויברציה של הזמן. הציור העוטף את הצופה יוצר השהייה בזמן, משך משתנה ונמרח, מדיטטיבי ואיטי. זמן של נשימה. צריף חדר האוכל הישן, בעל המבנה הכנסייתי, שהפך בגלגולו הנוכחי לגלריה, צויר בגווני השחור שמעלים על הדעת עקבות שרופים. השריפות באוסטרליה והשריפות בעוטף עזה מחלחלים לעבודה, כמעט ניתן להריח את העשן באוויר, ונוצר פתאום ערבוב עולמות. הציור של כבסה מתרחב לעולם, מתערבב עימו ונכנס לחלל. הכל הופך לאחד.

מרים כבסה / זמנו של עולם
אוצרת:
ד"ר זיוה ילין, סופי ברזון מקאי
פתיחה:
31/01/2020
נעילה:
07/03/2020

קטלוג