מעשה רקמה : תוספת רקמה פרטית על גבי רישומי טקסים וזיכרון קולקטיבי קיבוצי
שכבות ורבדים הם מרכיב בסיסי ביצירתה של אנה מירקין, המוכרת יותר בשם Foma* מציורי הרחוב שלה ברחבי תל אביב . אלו הן שכבות עדינות, כמעט בלתי נראות, שכבות ורבדים של משמעויות, ותהליכי עבודה שנרקמים לאורך השנים. ההצטברות של שכבות אלו, הריבוי, ההשתקפות, ההוספה והעיבוי, הם המייחדים את תערוכתה.
היצירה מתרחשת בנקודת המפגש של אנה מירקין עם קהילת חברי קיבוץ בארי. קיבוץ בארי הינו אחד מאחרוני הקיבוצים בארץ, שנהוגות בו עדיין מסורות קהילתיות ואורח חיים שיתופי: התחלקות שווה ברווחי הקיבוץ, אכילה של שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל הלא מופרט, שמהווה עדיין את מרכז החיים בקיבוץ, מקום מפגש עיקרי ותוסס חיים של תושביו, חגיגה משותפת של כל החגים, ערבות הדדית, מערכת רווחה ובריאות ענפה, ודגש רב על החינוך המשותף, מגיל ינקות עד הצבא.
עבודת הטקסטיל שבמרכז התערוכה, מעין שמיכת טלאים שיתופית, מבוססת על רישומים שיצרה האמנית בהשראת צילומי ארכיון הקיבוץ. בצילומים נראים ילדי הקיבוץ עטורי זרים, בטקס הבאת הביכורים בחג השבועות. טקסים אלו נהוגים בבארי עד היום, מסורות שנשמרו מימיו הראשונים של הקיבוץ. היא הוסיפה גם רישומים מתוך צילומי המפגשים עם חברי הקיבוץ, תוך כדי עבודה משותפת על התערוכה. אנה מירקין מטפלת בצילומים אלו, רושמת אותם בסגנון המוכר שלה, שמאופיין בקו מתאר דק, מחובר, וקווקוו-הצללה. טקסטורה שחוזרת גם בציורי הקיר שיצרה ברחובות תל אביב. הקווקוו מתכתב גם עם קווי חוט הרקמה.
מהרישומים יצרה משולשים, שהוכפלו עוד ועוד כקלידוסקופ והפכו לדגם חוזר. את הדגם שיצרה הדפיסה אנה מירקין על ריבועי בדים, ובמפגשי הרקמה שיזמה בבית העם, ב"מועדון לחבר" ובגלריה, הזמינה את אנשי הקיבוץ – ילדים, נערות, אימהות וחברים וותיקים, להתערב מעל הדגם ולהוסיף רקמה אישית משל עצמם, ביטוי אינדיבידואלי בתוך הסדר הקיים, תוך שהיא מגבילה אותם למספר מצומצם של צבעים: חום, קרם בהיר, לבן שמנת וורדרד אפרסק. כך נוצרה שכבה נוספת, תוספת פרטית, שבאה על גבי השכבה הראשונה, המתארת את חיי הקהילה, את הזיכרון הקולקטיבי של המקום. ההגבלה הצבעונית ממדרת את המקום האישי, משקיטה אותו ונותנת לו להתמזג בנעימות בהדפס העדין בצבעי חום בהיר מאוד. לבסוף תפרה יחד את כל הריבועים לכדי יריעת בד אחת גדולה, כעין שמיכת טלאים שיתופית, עם אופי של מלאכת יד.
אנה מירקין, בביקוריה בקיבוץ, הוקסמה מהמבנה החברתי הקיבוצי, הקהילתי והמסורתי. גם ביצירותיה הקודמות עסקה בטקסים, טקסי התבגרות ומעבר, שנוצרו במסגרות קהילתיות ושבטיות. חברות אשר מקיימות חיים קהילתיים, אל מול החברה העירונית הפוסט מודרנית, שכיום יש בה ניסיונות לשחזר את הקהילתיות שאבדה. היא רואה בקיבוץ מבנה חברתי,
שמתקיים כאן ועכשיו, בעל אופי סוציאליסטי, וקהילתי. לטקסים הקהילתיים תפקיד חשוב, הם המחברים בין חברי הקהילה, חיבור שמבטא שותפות של זמן ומקום, עבר משותף, מסורת, ערכים ואידיאולוגיה. ביצירתה מעלה אנה מירקין תהייה אודות הגבול בין הפרטי לציבורי בקיבוץ, גבול שנראה לה מאוד ברור במרחב העירוני, ופחות ברור בקיבוץ. התוספת הפרטית ברקמה, של כל אחד מהמשתתפים, באה כשכבה שנייה מעל המצע המודפס שיצרה האמנית, שכבה פרטית אינדיבידואלית מעל השכבה הראשונה של הקולקטיב. (שם התערוכה "שכבה מס' 2" ניתן לקריאה כשכבה שנייה וגם כעבודה בתהליך, שממשיכה את יצירתה "שכבה ראשונה" שהוצגה בגלריית גבירול , 2016, גם שם הזמינה אנשים שונים לרקום על ריבועי בדים מודפסים)
הדימוי הרישומי הקלידוסקופי חוזר במיצב האובייקטים והרהיטים, שנמצאו בחצר הקיבוץ, אותם עטפה בהדפסיה ועל גבי פרספקס שקוף בחלל. הרישום חודר גם לחדר ההקרנה, נמלא חיים ותנועה בוידיאו-אנימציה שיצרה.
