התערוכה עוסקת באופן בו אמנים עוסקים בייצוג פניהם, גופם, חלקים מהביוגרפיה שלהם, ובשאלה מדוע. אמנים רבים מציירים, מפסלים ומצלמים את עצמם ביצירותיהם. זה לא נובע מאקסהביציוניזם או נרקיסיזם. לרוב השימוש בעצמי בא לייצג זהות רחבה יותר, זהות שנכפית על כל אחד מאיתנו, זהות שאנו נולדים לתוכה או מנכסים לעצמנו במהלך חיינו. לעיתים השימוש בייצוג העצמי נושא אופי חתרני, מחאתי פוליטי וחברתי, כשהוא בא לייצג מגדר ומגזר אתני של קבוצה באוכלוסייה והאמנים משתמשים בגופם, בפניהם, בסיפור חייהם, כדי לומר דבר כללי יותר, גדול יותר ומהותי יותר מאשר הם עצמם. לעיתים הם גם מוחקים את זהותם או מנכסים לעצמם זהות אחרת, בדויה, ואז הם "מעמידים פנים". הציטוט המלווה את התערוכה נלקח מראיון עם רועי רוזן: "או שאתה מעמיד פנים שאתה מישהו אחר, או שאתה מעמיד פנים שאתה באמת אתה". בתערוכה משתתפים 12 אמנים, שמייצגים את עצמם באופנים שונים:
ורד אהרונוביץ לאורך השנים, משלבת בעבודתה דמויות המתבססות על דמותה שלה כילדה צעירה ועל בני משפחתה, במהלך נטול עכבות וחדור הומור עצמי, כנות מתריסה וחמלה. בפסל הניצב בתערוכה נראית הילדה מפסלת את דמותה בחרא, במקום בחומר סובלימציה תקין ומתבקש. נעמי טנהאוזר עוסקת בדמותה לאורך השנים כאשה צעירה עולה חדשה וגם כאישה מתבגרת המביטה בדמותה במראה, בתהליך התפרקות הגוף, בהיותנו ברי חלוף בעולם הזה. גם רון גנג, שלרוב מצייר את נופי המקום, מביט בדמותו לאורך השנים ומתעד את השינויים העוברים עליו, כמו על הנוף המקומי.. יוחנן דרוקר וגבריאלה קווה מקצינים, מעוותים ומגחכים את הדמות הנשקפת מולם במראה, ומעלים גם הם שאלות העוסקות בקבלת הזקנה, חיים מאור מצייר את דמותו לאורך כל חייו, לרוב מעמת אותה עם דמויות קולגות בעלי זהויות שונות משלו. בסדרה הנוכחית הוא עוסק בבעיית לקות הראייה שלו. טלי מילשטיין מציירת בסגנון היפר ריאליסטי את דמותה במצבים של כאב וחולי, ודפנה דישי מציירת את דמותה במצבי הרהור ורוחניות. מטרת הציורים שלה היא להביע באופן הכי חשוף ואמיתי, רגעים רגשיים מעולמה הפנימי. הפורטרט בציור, מגשר בין העולם הפנימי והחיצוני וקורא להזדהות הצופה. מאיה ישראל מציירת את דמותה הולכת ונמחקת עד שמתכסה לחלוטין. נעם ונקרט מייצגת את דמותה כאם, בציור מוקצן ואקספרסיבי, מתוך יומנים שמביאים את חיי היומיום הבלתי הירואיים של אימהות ונשים. אדית פישר כץ מפסלת את דמותה בפסלים מיניאטוריים: "סימנים כחולים", באמצעותם היא מתמודדת עם מסרים ולחצים, גלויים וסמויים, בנוגע לתפקידי המגדר המצופים ממנה כאישה בחברה הישראלית. פסלוני האישה המניאטוריים מתכתבים עם בובות וצלמיות, ובכך מגלמים את התפיסה של אישה כאובייקט המיועד לשימוש ולהפעלה חיצוניים. יעלי גבריאלי מצלמת את דמותה במצבים שונים, מפרקת ובונה, מאפרת ומשנה, ויוצרת ריחוק מדמותה האמיתית.
