"על הדשא בדיוק במקום של המתקנים, הייתה שורה שלמה של נמרים וכל הנמרים ברחו, חוץ מאחד ואני וערן רצנו אל הנמר. אני אמרתי לערן: תפוס את הזנב של הנמר חזק חזק ותיכף אני בא לעזור לך, אנחנו נמשוך את הנמר עד ללול של התרנגולות ואח״כ נאלף אותו והוא יהיה שלנו ונוכל לצאת איתו לציד"
זהו החלום של אורי מגן כלנית שבקיבוץ בארי מתאריך 22.1.63 שנמצא ב'מחברת החלומות' בתערוכת הנוסטלגיה של הקיבוץ. מחברת חומה של פעם כתובה בכתב ידה העגול של הגננת המיתולוגית, חסידה. מכאן הכל התחיל. תערוכתם של הילה עמרם ושחר קורנבליט בגלריה בבארי נולדה משיטוט בחצר הקיבוץ ואיסוף חומרים וחלקי אובייקטים, רצוי ישנים וחלודים. הם לא ידעו מה הם מחפשים. באו לחוות ולהתרשם מהשטח, ממקור ראשון. הם שוטטו באזור ענפי העזר, במוסך, בנגריה, ב'ממלכה' (מרכז של מחזור יד שנייה), בפינת החי, בזולה, באורווה, במגרש הכדורגל וגם בתערוכת הנוסטלגיה. צריך אומץ להגיע כך לבניית תערוכה, כשהכל פתוח, ללא תכנון מוקדם. ואז בשבוע הכנת התערוכה התנקזו כל הממצאים שנאספו מהסטודיו ומהחצר לתוך הגלריה והתחילה מלאכת המיון והבנייה בחלל.
בתערוכה מוצגות פלטות שולחנות גן ילדים המקושקשים בצידם הנסתר, מיטה מתקפלת המהדהדת את היותו של 'הורה תורן' מימי הלינה המשותפת, מגירת חרקים שתכולתה התפוררה, פוחלץ של עוף דורס לילי מחדר הטבע, מדפי מתכת מעוקמים ועוד. מכל אלו יצרו הילה עמרם ושחר קורנבליט מיצב תלוי מקום באווירה לילית צופנת סוד. החלום שנכתב במחברת הוליך אותם לבניית חלל אפלולי, שבו חלקי אובייקטים קסומים, לעיתים מרופטים או משומרים, לוקחים אותך לעולם של דמיון וחלום או פחד ואימה. לעולמם של ילדים. שם התערוכה, בונדורמין, BONDORMIN, הוא שם גלולה לשינה ומעיד על שינה טרופה, בה ילדים לכודים במקום שבין שלווה ותמימות לאיום.
ופה גם נולד הקסם: מגירת חרקים מוארת ה"מרחפת" בחלל, מתקן אינפוזיה משונה שתלויים עליו אהילים ובלוטי ים, שרשרת מצופי קלקר שנראים כמחרוזת חרוזי ענק ומסך ובו אריה מגן החיות בעזה, מדפי המתכת החלודים שמוארים בפסי לדים ובהם ממצאים משונים שאין ביניהם כל קשר כמו מכלי זכוכית המשמרים צעצועים מתפרקים של קיפודים, שעון מעורר ישן שמספריו ומחוגיו התפרקו, כרית, תמונה ובקבוק, כפפה וצדף וביצת יען. מיטה מתקפלת שניצבת כאוהל, מתלה מגבות ובתוכו מושחל כסא ילדים הפוך ומגבת, עמוד תאורה שהפך באמצעות שלד מטריה למובייל קסום שתלויים עליו דגי אבו נפחא וקיפודנים וצרור בגדים וסדינים ארוז על מתקן, מוכן לנסיעה, לא ברור לאן.
החידה נותרת לא פתורה, כחלום שלא פוענח, אך מותיר עקבות ותחושות שהן בין מתיקות ועונג לאימה לא ברורה, קורי חלום סהרורי שהולכים עימנו הלאה בבוקרו של יום. ומי ירצה להתעורר ממנו? אני מרימה את השמיכה מעל הראש ומתרפקת על רגע נוסף שבין חלום ליקיצה.
