אנו שמחות לארח את מרי קושלביץ', בוגרת מצטיינת של ביה"ס לאמנות וחברה במכללת ספיר, שתציג בגלריה בבארי במסגרת מלגת הצטיינות, באדיבות ידידי ביה"ס לאמנות.
מרי קושלביץ יצרה במיוחד לגלריה עבודת וידאו אינסטליישן המותאמת לחלל. התערוכה כוללת שלוש עבודות וידאו מהשנתיים האחרונות שכולן עוסקות במושג הבית, על המטענים האישיים והתרבותיים שלו. בשנתיים האחרונות היא מצלמת מחלונות דירתה באשקלון, בציפייה והמתנה דרוכה לביתה החדש שנבנה בתוך עיר זרה. צילומים אלה הפכו עם הזמן, ליומן אישי בו היא מתמודדת עם שאלות של שייכות, בדידות, ביטחון אישי, אימהות, זוגיות ומהו בית עבורה. בסרטים ישנם אלמנטים של סכנה או חרדה, המתבטאים במציצנות, בסאונד או בסיפור האישי.
בסרט הראשון, "המבוך", המצלמה מונחת בזווית-על ומציגה את הבית הנבנה בדומה לשרטוט אדריכלי. הבית אינו בית עדיין, אלא חלום מדומיין למשהו אוטופי וקשה להשגה. הוא רק מספר גבולות מצומצמים ומתוחים, בתוך אתר בניה רווי סכנות וקולות ילדים, ספק משחקים, ספק מפוחדים. היא מצלמת מחלון המרפסת שלה את הנעשה בחוץ, מתוך עמדה בטוחה. פנים הבית אינו נוכח בצילומיה, אך הבחירה להישאר ספונה בתוכו ימים שלמים, ורק להביט מהחלון, להקשיב, לתעד, להשקיף מהצד על העולם, מובהקת ביותר.
בסרט השני, המוקומנטרי, "פולנובלה", מתמזגים חייה של מרי עם חייה של אימה. זהו סרט אינטימי שחושף את הרקע המשפחתי-תרבותי בו גדלה האמנית. מרי נולדה למשפחת מהגרים שעלו מרוסיה בשנות ה-70 ושמרו על התרבות הרוסית. אביה בקושי ידע עברית, הסבתא דיברה רק רוסית, והיא כילידת הארץ התביישה בהם, במנהגיהם. הבית היה מצופה בטפטים ובעץ, הרהיטים כבדים ואירופאים. לא חגגו את החגים הישראליים ונהגו לצפות בטלוויזיה בטלנובלות רוסיות. אביה נפטר כשהייתה בת 11 וניתק הקשר עם משפחתו. מרי גדלה על הסיפורים והזיכרונות של אמא שלה, פולה, שהייתה בעצמה דמות קומית, שנטתה להגזמה ולמלודרמתיות. בסרט האם מספרת על זוגיות בוגדנית ואלימה עם אביה ז"ל של מרי. צילומי המעקב והמציצנות שלובים כקולאז' בקטעים מתוך טלנובלה רוסית, התרבות המעורבת בה גדלה מרי. שתי שפות, פער תרבותי ותחושת חוסר שייכות. בעיני הרוסים הייתה ישראלית, ואילו הישראלים ראו בה רוסיה. בסרט, האם והבת כלואות, צופות בחייהם של אחרים, האמתיים והמדומיינים. בהקבלה בין חייה לבין הטלנובלה, מנסה מרי לייצר השטחה ולהבין היכן עובר הגבול בין מציאות לדמיון, בין אמת להקצנה. הסרט מוצג במסך טלויזיה ביתי, אל מול ספה, בתוך חלל המכוסה בטפטים, וציור שמן תלוי על הקיר, ציור אישה עירומה, שליווה את ילדותה של מרי, והיה תלוי כל השנים על קיר חדר השינה של הוריה.
בסרט האחרון, "חלונות/Windows", מתמקדת מרי בדמות נשית זרה שמשכה את תשומת לבה בגלל צעקות וקללות שנשמעו מביתה. האישה צעקה על הבן שלה ותפסה את תשומת ליבה של מרי, שחששה להתערב. הפעם, היא פולשת אל מחוזות אינטימיים יותר וממשיכה לשאול שאלות על סכנות בתוך הבית, המשפחה והסביבה הקרובה. תוך כך היא נוגעת במציצנות בעולם הרשתות החברתיות ומצלמות המעקב. תוהה האם בכלל אפשר להרגיש מוגן בעולם כל כך פרוץ? גם בסרט הזה, החיים שלה מתמזגים עם חיי הדמות הזרה, מתוך
המצלמה הופכת לאמצעי למעקב ולהתבוננות, למחקר ולמידת ההווה והעבר, לצוהר לעולם שבחוץ.
קיר עם תריסים מוגפים למחצה, שאור עדין בוקע מהם, ניצב בחלל הגלריה ומדמה את המרפסת, החלון, הבית שמוסתר וצופן בחובו סכנות ותקוות. על חלון הגלריה ועל דלת הכניסה נתלו וילונות פרחוניים כהים שהאור חודר בעדם בעדינות. כל אלו מכניסים את הצופה לחוויה ביתית מאוד מסוימת, רווית מתח, מוכרת וגם זרה ומסקרנת.
מקום של הזדהות, פחד, כעס וחמלה. הצילום כולו מתקיים כהצצה מתוך החלון שלה לעבר מרפסת השכנים. באמצעות המצלמה עוקבת מרי אחר הנעשה בדירה הזרה, והמצלמה נודדת חליפות בין מרפסת השכנה, אתר הבנייה והפועלים הערבים העובדים בו והגינה למטה עם הדחליל-בובה שניצב בו. כל אלו מעלים תחושת סכנה וחשדנות לעולם הרוחש מחוץ לבית. החלון, דרכו מצלמת מרי, מהווה צוהר לעולם החיצוני שמחוץ לכותלי הבית, מערער את תחושת הביטחון ומלווה בשאלות האם קיים מקום מוגן ומה הן הסכנות העומדות בפני כל אחד מאיתנו, התסכול שבאמהות, הכורך לטפל בבית.