מתי אלמליח
ואני, לו רק הייתי יכול, הייתי
מאת: סופי ברזון מקאי, אוצרת התערוכה
גלריה בארי שנשרפה עד היסוד ב-7.10, נפתחת מחדש בתל-אביב ותפעל שם בשנים הקרובת, בזמן שקיבוץ בארי עובר את תהליכי השיקום והבנייה מחדש שלו. הגלריה נפתחת עם תערוכתו של מתי אלמליח שתוכננה להיפתח ב-20.10, והמתינה בסבלנות לסיום תהליכי ההקמה מחדש. למהלך ההקמה היו שותפים רבים, בפרוייקט שהובל על ידי רויטל בן-אשר פרץ וסחף אליו אנשים רבים ומוכשרים שביקשו לסייע בתהליכי השיקום של הקהילה והנגב. ועל כך אנו אסירות תודה יחד עם קהילת בארי, שמקימה את עצמה מהאפר בנחישות אל תוך עתיד ראוי וטוב. אנו תקווה שהכאוס שהוליד את שיתוף הפעולה הזה בין הנגב למרכז, ימשיך עמוק אל תוך העתיד ויאפשר תנועה טובה ונכונה יותר של רעיונות, כישורים ואמנות מצויינת.
16 שנים מתי אלמליח מתבונן על חייו. העבודה שלו שמתכנסת ומתרחקת מהביוגרפיה הפורמלית שלו, היא מבט מתמשך על זהות. הנחת נקודות עוגן פנימיות המתחברות לסיפור גדול ממנו, ומתיחת חוטים בין חלקים שונים שמבקשים להתחבר. זהות היא מילה קטנה שמתארת רשת סבוכה וצפופה של חומרי חיים. זיכרונות, משאלות לב, סיפורים היסטוריים ומשפחתיים, כוחות פוליטיים ונסתרים מפוזרים בזמנים ובמקומות שונים, שנפגשים בתוך גוף אחד, בשר ודם.אדם נושא עמו את כובד משקל הדורות, עוד לפני שהתחבר תא לתא ברחם אימו. חלומות שהתגשמו ואלו שנכזבו, החלטות משנות חיים ושרירותיות, לחצים סביבתיים וסדרי עולם. ובתוכם, עומד האדם בפני מסע-משא, צריך למצוא את עורו שלו.
ניתן להעניק הרבה שמות לפעולה האמנותית של מתי, לסמן אותה תחת קטגוריות. הוא עוסק באופן רוחבי ולאורך שנים במזרחיות, גבריות, הומוסקסואליות. צמיד בית חולים מסמן אותו גם כאב כעת. פוליטיקת זהויות שמצהירה את מה שידוע כבר, שהאישי הוא הפוליטי וחיינו שזורים בעולם מושגים ומונחים שגדול מאיתנו. חוקי המשחק שלו נקבעים בזירת יחסי הכוח והשיח החברתיים. אבל, יש בפעולת הקטלוג הזו גם בתוך השפה, איזה חטא לכֻּלִּיּוּת שניבטת חזרה אליי מהגוף החשוף, העדין, הנוכח והחי כל כך, שנפגש עם קפלי הסדין על המיטה. גוף שמבקש להיראות פשוט כך – בשלמותו המונחת בתוך רגע אחד ודאי. חלקי הפאזל הנסתר ברובו, מתחברים דרך קסם ונמשכים חזרה אל מקומם. גוף של אדם בעולם מחולל כבידה, מושך אליו את כל חלקיו, שקורסים אל תוכו מתוך השנים.
הגוף הזה של אלמליח נודד יחד עם כל עולמו מחדר לחדר. שנים רבות של חדרים, בתי מלון, מקומות שהות ארעיים או קבועים, בתים. בתוכם הוא יכול להניח. מניח את גופו, מניח לדברים. החדר מתפרק כל פעם ממשיותו כמקום בעולם, מרגיש יותר ויותר כמו קליפה עדינה של ביצה. ביצה שהוא נושא איתו, מנקודת ציון אחת לאחרת. בתוכה, מתפתחים בסבלנות חיים שלמים שעתידים להגיח במופלאותם. ייתכן והם נולדים כאן לראשונה. גבר נולד מתוך שנים רבות של תהליכי שינוי, השלמה, מתוך אהבה רבה, מתוך חוטי משי שקופים וחזקים שטווה בתוך עצמו, ובינו לבין העולם. מגיח מתוך כל הדורות שהובילו אליו, בתוך החדר שמאפשר את חירות הקרבה לעצמו.
"המשורר יחוש הוד החדר וגם מועקת החדר. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות , וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה ; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת שהוא אומר לקרעה … שירה זו היא שירת הקרע שבלב : הלב קרוע ומורתח , כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן , והמשורר עומד על פרשת דרכים ואומר שירה ."
– מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ' , שירה עברית' ( תרס"ז )
איזו שירה אומר אלמליח?
'חלום
בילדותי
כמעט לא יצאתי מפתח הבית
השם – לא ייגע בי!
לאחר ששהיתי בחדר כמה שבועות נעשיתי מן כּוֹי'.
הוא גורע את פני השטח של הנייר המצהיב עליו מודפס שיר של י.ל פרץ, והשפה, העבר, הזכרון והתרבות הופכים למצע פתוח וגמיש, לעיצוב מחדש כרצונו ובדמותו. כך נכתבה השירה של אלמליח. פואטיקה של איש אחד המתבונן בהשתקפותו, ורואה יקומים שלמים מתפרקים ומתלכדים מחדש עבורו.
_____________
* כּוֹי: בעל חיים טהור, שחכמים נחלקו במהותו ואם דינו כחיה (חיית בר) או כבהמה (חיית בית)
