אלו תערוכות של שני אמנים ותיקים מהאזור, ששונים זה מזה בסגנון ובנושאי עבודתם. בן עמי ברגר, שהגיע לצאלים בשנת 1959 עם גרעין הנח"ל, הוא חבר קיבוץ צאלים. בשנות ה-60 למד שנתיים פיסול אצל רודי להמן, אולם החיים בקבוץ הובילו אותו לחמישים שנות עיסוק בתעשייה בלבד. בגיל 70, עם יציאתו לפנסיה, "נשאב" לעסוק בפיסול ובהמשך בציור. מבחינתו זוהי חזרה ל"אהבה ישנה" והוא מעיד על עצמו שהוא אוהב את ההתרגשות שבעבודה, את הדרך הארוכה והמתישה לעיתים עד שהיצירה מתגלה לעיניו. כן הוא אוהב את ההרגשה שהאובייקטים שלו קמים לתחיה ומקבלים חיים חדשים. סגנון הציור של בן עמי ברגר הוא פיגורטיבי, מדויק ואקדמי. הוא מפליא להתבונן באובייקטים או בנופים קרובים ולציירם בקפדנות על הבד, ויוצר השתאות והערכה אצל הצופים.
בנושאי ציוריו ניכרת המגמה הרומנטית והנוסטלגית והוא בוחר לשים במרכז הבד אובייקט בודד ייחודי ולהעניק לו את מלוא תשומת הלב: קלמנטינה מקולפת, נעלי עבודה שחורות משומשות על שרפרף, צנצנת זיתים ביתית, פח נפט ישן מחליד, משמנת עתיקה, תיק צבאי בלוי, שער עץ ישן שהאור חודר בין שלביו, פומלה, רימונים מיובשים, קרש כביסה ישן, שקית תלויה, ועוד. החפץ הישן מתעורר לחיים תחת מכחולו, ונושא את הצופה לזיכרונות עבר רחוקים ואותנטיים. בציורי הנופים מעדיף ברגר להתבונן בחצר הקרובה, בפריחת הבוגנוויליה, בצמרות העצים המלבלבים, בשביל העפר המוצל עם רוכב האופניים, בנופי השדות החרושים. דרך עיניו ומכחולו מביע האמן את שלוות הקיבוץ ואת אהבתו לחייו ולסביבתו הרגועה. ברגר לא מכנה עצמו "אמן", אין לו עניין להציג בתערוכות, אך למעשה מבלה שעות רבות ושוקד על ציוריו.
עופרה וולף, חברת אורים, מציירת כבר שנים רבות ותציג בבארי סדרה חדשה (2018) שהיא עובדת עליה שעוסקת בנופי הקיבוץ ובדמויות מקומיות, ביניהן עובד הנוי על הטרקטור, המסגרים ליד השער, פלאח עם השופל שלו, מטפלת מחזיקה תינוק על ידיה ותינוקות נוספים במיטת סורגים, בני משפחה וחברים. הציור צבעוני ומצויר בסגנון אקספרסיבי-נאיבי, שלכאורה מייצג את חיי הקיבוץ הרגועים. בראייה נוספת נראה שהאמנית בודקת בסדרה זו את הסדק שנפער, השבר שלה אל מול החברה הקיבוצית. הציור הנאיבי בא לכסות על השקר, שבא לידי ביטוי במחיקת הפנים, ברקע האקספרסיבי הסוער, בקוצים ובצברים שמשתלטים על שולי הציור, בחוטי התיל, בריחוף של הדמויות ובחוסר החיבור שלהן לרקע. בציוריה של עופרה הכל סוער וגועש כמו סופת טורנדו שעומדת לסחוף במערבולת את כל הציור.
לצד הסדרה החדשה, גדולת הממדים, מוצגת סדרה פנורמית אינטימית ומרגשת של נופי האזור, קו אופק מתמשך ושטוח הנושק לשמיים רומנטיים (2015), וציורים מסדרה נוספת שהצבע עדיין לא יבש בה (2018) של נופים מופשטים, אקספרסיביים, גדושים בשכבות צבע עבות. ציורים אלו מכסים על ציורים ישנים יותר במטרה להחביא ולקבור אותם תחת שכבות הצבע הסוערות. הצבעוניות העזה והעשירה והנחות הצבע המהירות והפרועות עוזרות להשכיח תקופות קשות, ילדות וקשיי התאקלמות בחברה, זיכרונות אוטוביוגרפיים טראומטיים וביקורת חברתית. הנופים והטבע משמשים את האמנית כקרקע להשלכה רגשית, לחוסר הנחת שהיא חשה בביתה הקיבוצי.
שני האמנים מציירים את סביבתם הקרובה, את האנשים, החפצים והדמויות בעולמם. בן עמי ברגר בציור מפוייס, אוהב ונוסטלגי, ועופרה וולף בציור אקספרסיבי, צבעוני וסוער.
