בתערוכתו "עוטף עזה" מציג תמיר צדוק עבודות קודמות לצד חדשות, ומפגיש מספר עבודות שצולמו בדרום או שעוסקות בו. סדרת עבודות חדשות, צילומי שטיח מעופף קשור לזרי בלונים, עוסקת באופן ביקורתי ואירוני במצב הפוליטי-בטחוני בעוטף עזה בחודשים האחרונים, בקיץ 2018, ומקבלת השראה מז'אנר של סרטים מצוירים. הפרחת בלונים לבנים וניסיונות כושלים להפריח שטיח באוויר מתכתבים עם עפיפוני התבערה העזתיים, ומציגים אותם כאקט תמים וילדי, פנטסטי ופואטי, ויחד עם זאת נואל וחסר שחר. נופי הדרום השטוחים, הפתוחים והחוליים, הפראיים והאידיליים, מהווים ניגוד למציאות הצבאית-ביטחונית באזור. זרי הבלונים הלבנים המופרחים לשמי העוטף, כעננים צמריריים על רקע השמיים הכחולים, מטעים אותנו בחפותם מכל רוע, עד שהם נוחתים בשדה שיבולים או שטחים פתוחים למרעה וחורשות איקליפטוסים ומשחררים חומר נפץ שמבעיר את השדות. והקלות הבלתי נסבלת, תרתי משמע, של האמצעי הפשוט הזה והיכולת שלו להסב נזק כה רב, כאילו בעצמה נוצרה בגבולות הסרט המצויר, לועגת לאזלת ידינו מולו. גם דימוי השטיח המעופף מוכר לנו מסרטים מצוירים, כמו אלדין ומנורת הקסמים, מזמין להרפתקה חלומית פנטסטית, מתנגש במציאות המאיימת של עוטף עזה, ומביא נקודת מבט אחרת על חוסר התוחלת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. איך ניתן להכיל את היופי הפיוטי הזה בתוך המציאות שלנו, ומה פה "אמיתי" ומציאותי ומה מדומיין? איך השטיח מצליח להתרומם? צדוק מותח את הפער בין האקטואלי לפואטי ומייצר דימוי יפהפה.
לצד צילומי הסטילס במסך פלזמה, יוקרן פרגמנט מעבודה בתהליך, בטכניקת סטופ-מושן. הסרטון היתולי גם הוא ומתכתב עם פעולותיו של קונדסון, מכוכבי הסדרה המצוירת "הדרדסים". קונדסון עושה מעשי קונדס, ממציא חבילות שי תמימות למראה, קשורות בסרט אדום, שמתפוצצות בידי המקבל אותן. בסרטון מצולם תמיר צדוק עצמו, כקריקטורה תמימה בהילוך מהיר, כשהוא מקבל קופסת שי כזאת שמתפוצצת בידיו וחורכת את חולצתו.
לצד העבודות החדשות מוצגות שתי עבודות מוקדמות יותר. ב"תעלת עזה" (2010) עוסק תמיר צדוק בניסיון ליצור סרט שעונה על מסורת הסרטים התיעודיים ההיסטוריים (שדרן-קריין, תמונות היסטוריות לכאורה, גרפים). באמצעות כלים תעמולתיים הוא מייצר שטיפת מוח ומוכר "פתרון קסם" למצב בעוטף עזה. זהו סרט מוקומנטארי שנראה הגיוני ומשכנע. הסרט מתאר את פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים במבצע מדיני שנקרא "מים שקטים" (2002), חפירת תעלה ורעידת אדמה בדיונית שמנתקת את רצועת עזה ממדינת ישראל והופכת את עזה לאי משגשג ופורח. בסרט משתמש צדוק בצילום מבויים ובדוי, כשאביו משחק בתפקיד השר, חברים ובני משפחה משחקים את הנערים הישראליים והערביים החופרים, והוא עצמו נכנס לסט בתור הטמבל שמציץ למצלמה. ההשראה לסרט באה מהז'אנר החביב עליו של המוזיאון ההיסטורי, שבניסיונו לקרב את סיפור ההיסטוריה לקהל הרחב הוא קצת ממציא אותה מחדש, מייצר חוויה היפר-ריאליסטית, משלב סיפור אישי-בדיוני עם האירוע ההיסטורי, בודה דמויות מדומיינות, ממחיש חללים, מבנים ואנשים שכבר אינם. גם צדוק לוקח לעצמו את החופש להמציא קצת ולגלוש בין דפי ההיסטוריה ולייצר היסטוריה חלופית (שהיינו שמחים מאוד לאמץ אותה).
בסרט נוסף (2011-2014) נראית חבורה של נערים הולכים בשורה על קורות במתחם אימונים צבאי, בדרום הארץ. בסרט זה מושם הדגש על הבניה של גבריות ישראלית, שנבנית דרך המקום, הצבא ובאמצעות טקסי חניכה גבריים. הסצנה הגברית הופכת אסתטית ופואטית, על רקע הנוף המדברי באזור ערד, היפה כל כך. בשנים האחרונות מעסיקה את תמיר צדוק שאלת האמת הצילומית: מה אמיתי ומה בדוי, מה באמת לקוח מהמציאות וכיצד ניתן לטפל בקונבנציות של אמת ובדיה. בתערוכתו האחרונה במוזיאון תל אביב "אמנות – סיפור כיסוי" (2018) הוא מתמקד במרחב המזרח תיכוני, בשאלות של זהותו המזרחית ובדמות המרגל, הלא הוא המתחזה המושלם. גם בעבודותיו החדשות עסוק תמיר צדוק בפער שבין האמיתי לבדוי ולמדומיין, בין התמים למראה והפואטי לאקטואלי, ויוצר הקבלה אירונית לז'אנר מעולם אחר, של הסרט המצויר, שהוא לכאורה תמים, מותאם לילדים אך לעיתים קרובות הוא רווי אלימות ומלחמות והומור מקאברי.
